דמותו של המשוטט (flâneur) תופסת מקום מרכזי בניתוחו של ולטר בנימין את המודרניות ואת תרבות העיר. את הדמות הוא שואל מן הספרות הצרפתית של המאה התשע־עשרה, ובעיקר משיריו של שארל בודלר, אך אצל בנימין היא הופכת לכלי תיאורטי לבחינת האופן שבו החוויה העירונית משתנה בעידן המודרני.
המשוטט נתפס כגבר המהלך ברחובות ללא מטרה ברורה, סופג את מראות העיר בעין חקרנית ומעט מרוחקת. אך מבטו אינו פסיבי: זהו אופן של יצירת ידע, צורת חשיבה פרשנית על אודות המרחב העירוני. המשוטט נע בתוך ההמון אך נותר במרחק ממנו – עבורו העיר היא בעת ובעונה אחת בית ובמה.
העיר כטקסט: פרשנות משוטטת
בנימין מציג את המשוטט כתוצר של תנאים היסטוריים ייחודיים: עליית תרבות הצריכה בפריז של המאה התשע־עשרה, הפיכת הרחוב למרחב צרכני, והופעת מבנים חדשים כמו המעבר המקורה (arcade). הקצב האיטי שלו סימן צורה עדינה של התנגדות לקצב המואץ של הקפיטליזם התעשייתי – אך התנגדות זו נשענה על פריבילגיה בורגנית של פנאי ושל ביטחון אישי.
מבטו של המשוטט חושף ממדים מהותיים של התרבות העירונית. באמצעות תנועתו אפשר לראות כיצד הגבולות בין פרטי לציבורי מטשטשים; כיצד אינטימיות נוצרת בין זרים; וכיצד זהויות חברתיות מופיעות ונקראות בתוך זרימת הרחוב, באמצעות לבוש, מחוות, קצב הליכה.
המשוטט "קורא" את העיר כמו טקסט: תמרורים, חלונות ראווה, אדריכלות ותנועת ההמון מרכיבים פסיפס של סימנים שמאפשר להבין את התרבות המודרנית. הוא נע בין צפייה לפרשנות, בין תצפית לסיפור.
הסתירה שבדמות המשוטט: מבקר שנבלע בתרבות הסחורה
בנימין מדגיש גם את הסתירה הפנימית שבדמות המשוטט. אף שהוא מציג עצמו כמבקר מרוחק, הוא חלק בלתי נפרד מתרבות הסחורה שבתוכה הוא משוטט. ההתמסרות האסתטית שלו למראות העיר עלולה להפוך לצרכנות מסוג אחר. חירותו של המשוטט נשענת גם על מבני כוח: המשוטט הוא לרוב גבר בורגני בעל ביטחון כלכלי, והרחוב אינו פתוח באופן שווה לכולם. המבט המשוטט אינו ניטרלי — הוא תוצר של פריבילגיה.
המשוטט נותר כלי מושגי חשוב בניתוח תרבות עירונית. הוא מכוון אותנו לשים לב לתנועה גופנית במרחב, לפוליטיקה של המבט, ולדרכים שבהן עירוניות מעצבת חוויה חושית וחברתית. מושג המשוטט מעורר שאלות קריטיות: מי יכול לשוטט בעיר ללא חשש? מי הופך ל"בלתי נראה"? אילו מרחבים נפתחים, ואילו ננעלים?
