האנטישמיות הייתה חלק מרכזי במדיניות הנאצית והאידיאולוגיה הנאצית והשפיעה על גיבוש המשטר הנאצי. בשלב הראשון התמקדה המדיניות בשיתוק פעילות היהודים ודחייתם מהרייך. בשלב השני הם תיכננו לסלק את היהודים מגרמניה כדי להפוך את גרמניה ל"יודנריין" (נקייה מיהודים). בהתחלה עודדו אותם להגר ואח"כ החלו בכפייה.
כיוון שרק מעט גרמנים היו במגע עם יהודים הם הושפעו מהתעמולה נגדם, אלא שפגשו יהודים פחות הושפעו. ככל שהיהודים יותר הופרדו מהחברה כך התחזקה התפיסה האנטי-יהודית. החברה הגרמנית ספגה תעמולה במשך שנים עד לקיבוע המעמד של הנאצים ליהודים. הדרכים לדחיית היהודים היו:
החרם הכלכלי:
ב-1 באפריל 1933 היטלר הכריז על יום חרם על בעלי עסקים יהודיים כדי לפגוע בכלכלתם. אנשי ס.א. עמדו ליד החנויות ומנעו כניסה אליהן. כתגובה לזה ניסה סטיבן וייז לארגן חרם יהודי על סחורות גרמניות, אך הוא נכשל. החרם של הגרמנים בוטל לאחר יום בעקבות לחצים חיצוניים שהופעלו על היטלר. למרות שהחרם נמשך רק יום אחד הוא הצליח להרתיע תושבים מלבוא במגע עם יהודים ותרם לבידודם, רק אנשי דת וסוציאליסטים בודדים דיברו וקנו אצל היהודים.
אשליית האוטונומיה הקהילתית:
על בסיס מדיניות ההאחדה הנאצים ביקשו להקים חברה גרמנית ללא יהודים. מכיוון שהממשל לא גילה עניין ביהודים הוא איפשר להם לקיים אוטונומיה דתית-תרבותית מלאה בנפרד מהחברה הגרמנית. "חירות" זו גרמה ליהודים לחשוב שהם יוכלו לשרוד בגרמניה ושיש סיכוי שהמצב ירגע.
מדיניות ההגירה:
המטרה הברורה של הגרמנים הייתה להוציא את היהודים מגרמניה. הביטוי הבולט לעידוד ההגירה הוא הסכם ההעברה. הסכם זה נחתם בין משרד הכלכלה של גרמניה לבין מנהיגים ציוניים בא"י, והוא איפשר ליהודים להגר עם כל רכושם. ההסכם קבע שלכל יהודי ייפתחו שני חשבונות בנק כך שהכסף יופקד בברלין וכשהיהודי יגיע לארץ הוא יקבל אותו בלירות ואז זה גם יתרום לפיתוח המסחר בין היצואנים והיבואנים של שתי הארצות.
בסוף 1933 הטיפול בהגירה עובר ל-ס.ס. שהבין ששאלת היהודים היא מרכזית בתפיסה של הנאצים. ככל שה-ס.ס התחזק הוא הגביר את מעורבותו במדיניות האנטי-יהודית.
החקיקה האנטי יהודית (1933):
הצעד הראשון שננקט מבין חוקי אפריל הוא "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי". חוק זה עסק בהגדרה "מיהו יהודי" ואסר על מי שאינו ארי לשרת במשרות ציבוריות. "לא ארי" היה מי שאחד מהסבים או אחד מן ההורים שלו היה יהודי. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז מתן האמנסיפציה שאפליית היהודים הפכה חוקית.
במחצית השנייה של 1933 החל תהליך של אריזציה (העברת רכוש היהודים לידי אזרחים גרמנים), ואלפי בתי עסק יהודיים חוסלו במהלך השנים. חוק זה אומנם פתר את בעיית האבטלה אך עשה זאת בגזענות ועל חשבון היהודים.
חוק נוסף, שנקבע בעקבות אלימות נגד משפטנים יהודיים, ביטל את רישיונם של כל עורכי הדין היהודיים. ולאחריו גם נאסר על רופאים יהודים להיכנס לבתי חולים שהיו תחת אירגון ביטוח הבריאות (היטלר עשה זאת בהדרגה כדי להימנע מפגיעה במטופלים של אותם רופאים). ב-25 באפריל התקבל חוק שמגביל את אחוז התלמידים היהודיים בבי"ס ל-5% בלבד. פעמים רבות היה אופן יישום החוקים הדרגתי ומתון ולווה בתעמולות נגד היהודים.
שיאה של החקיקה הנאצית כלפי היהודים היה חוקי נירנברג
ראה סיכום נוסף אודות מדיניות הנאצים כלפי היהודים
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / גרמניה 1933 – 1939
