בשנת 1935, במהלך ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, התקבלו שני חוקים מרכזיים שהיוו ציון דרך קריטי בהחרפת המדיניות האנטי-יהודית של גרמניה הנאצית. חוקים אלו, שנודעו בשם חוקי נירנברג, ביססו מבחינה חוקית את תורת הגזע הנאצית והפכו אותה למדיניות ממסדית.
שני חוקי היסוד:
חוק אזרחות הרייך – קבע כי רק בעלי "דם גרמני או קרוב לו" זכאים לאזרחות הרייך. משמעות החוק הייתה שליהודים לא הוענקו עוד זכויות אזרח, כולל זכות בחירה, החזקת משרות ציבוריות או השתתפות במערכת הפוליטית. האזרחות הפכה לפריבילגיה השמורה ל"גזע הארי", ובכך נשללה רשמית שייכותם של היהודים לחברה הגרמנית.
החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני – חוק זה אסר על נישואין וקיום יחסי מין בין יהודים לגרמנים, מתוך אידיאולוגיה שמטרתה "הגנה על טוהר הדם הגרמני". החוק כלל שורה של סעיפים שהגבילו את השתלבותם של היהודים בחברה: נאסר עליהם להניף את דגל הרייך, להעסיק משרתות גרמניות מתחת לגיל 45 ועוד. החוק לווה בלשון מפורשת המציגה את טוהר הגזע כתנאי להישרדות האומה הגרמנית.
העונשים על הפרת החוקים הללו כללו קנסות, מאסרים, עבודות פרך ולעיתים אף השפלה פומבית – הוקעה ציבורית כאמצעי הרתעה.
תקופת הרפיה זמנית ותחילתו של מפנה
בין השנים 1935 ל־1938 נרשמה האטה יחסית במדיניות האנטי-יהודית, בעיקר בשל הרצון לשדר תדמית חיובית לקראת אולימפיאדת ברלין (1936). עם זאת, כבר ב־1938 חל מפנה חריף במדיניות זו, בעקבות חיזוק מעמדו של היטלר לאחר צעדים מדיניים משמעותיים (כמו האנשלוס – סיפוח אוסטריה, והסכם מינכן).
1938 הפכה לשנת שיא בהחרפת רדיפת היהודים: חוקים ותקנות אנטי-יהודיים התרבו, והחלו להופיע ביטויים של אלימות פיזית, רדיפה ומעצרים נרחבים. נקודת השיא הייתה ליל הבדולח – פוגרום ממלכתי נגד יהדות גרמניה.
ליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938)
ליל הבדולח פרץ בעקבות התנקשות של הרשל גרינשפן, צעיר יהודי ממוצא גרמני שגדל בפריז, בציר הגרמני בפריז. ההתנקשות שימשה עילה לפרוץ גל אלימות ממוסד, שהוגדר על ידי השלטון כתגובה "ספונטנית", אך למעשה תוכנן מבעוד מועד.
במהלך ליל הבדולח נשרפו מאות בתי כנסת, נהרסו ונבזזו כ־8,000 חנויות יהודיות, נרצחו למעלה ממאה יהודים, עשרות אלפים נשלחו למחנות ריכוז, והקהילה היהודית חויבה בקנס עתק של כחצי מיליארד מארק בגין הנזקים.
השם "ליל הבדולח" נובע מהזכוכיות המנופצות של חלונות הראווה שנשארו מפוזרות ברחובות.
גירוש זבונשין – הרקע להתנקשות
זמן קצר לפני ליל הבדולח, בוצע צעד נוסף בדרכי ההדרה: גירוש יהודי זבונשין. היטלר הורה על גירושם של כ־17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית מגרמניה לפולין. פולין סירבה לקלוט את המגורשים, והם נותרו חסרי מדינה, תקועים במחנות אוהלים בגבול, ללא תנאים בסיסיים. תלאות משפחתו של גרינשפן היו הטריגר שהובילו להתנקשותו.
רדיפת יהדות אוסטריה והגירה כפויה
לאחר סיפוח אוסטריה (1938), המדיניות האנטי-יהודית יושמה שם במלוא העוצמה. אדולף אייכמן מונה לנהל את "לשכת ההגירה היהודית" בוינה – גוף שיזם עזיבה כפויה של יהודים תוך הפקעת רכושם (מהלך שזכה לשם אריזציה – העברת רכוש יהודי לידיים "אריות"). בתוך שבעה חודשים הצליח אייכמן לגרום ל־45,000 יהודים להגר מאוסטריה – תוך הפיכתו ל"מומחה לענייני יהודים והגירה".
סיכום: חוקי נירנברג כבסיס לתהליך הדה-אנוש של היהודים
חוקי נירנברג והצעדים שננקטו לאחריהם סימנו את תחילתה של מערכת רדיפה מקיפה, שיטתית ומתמשכת של יהדות גרמניה ואירופה כולה. אלה לא היו רק צעדים טכניים של הפליה משפטית – אלא תהליך של דה-הומניזציה והדרה הדרגתית, שהכין את הקרקע למה שיבוא בהמשך: הפתרון הסופי והשואה. ההפרדה החוקית, ההשפלה החברתית, ההדרה הכלכלית והאלימות הממסדית – כל אלו לא נולדו בפתאומיות, אלא נבנו שלב אחר שלב, מתוך מערכת אידיאולוגית ששאפה לבטל את קיומם של היהודים כקולקטיב אנושי. חוקי נירנברג והצעדים של השלטון הנאצי כלפי היהודים בשנים שמעלייתו לשלטון ועד מלחמת העולם השנייה היוו את יריית הפתיחה למה שעתיד להתרחש בשואה עם הניסיון ליישם את הפתרון הסופי הגרמני.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / גרמניה 1933 – 1939
