כאשר שואלים מיהו תלמידו המפורסם ביותר של אריסטו, אין צורך להתעכב: אלכסנדר הגדול — מצביא, שליט ואגדה היסטורית — הוא האיש שנשא עמו לא רק חרב אלא גם ספר. הקשר שבין הפילוסוף הגדול לבין הנסיך המוקדוני בן השלוש-עשרה לא היה עוד שיעור פרטי; הוא היה רגע ייחודי בתולדות האנושות, בו הרוח פגשה את הכוח, והמחשבה פגשה את המעשה.
חניכה מלכותית
בשנת 343 לפנה"ס הוזמן אריסטו על ידי פיליפוס השני, מלך מוקדון, לחנך את בנו אלכסנדר. פיליפוס הבין שהשליט הבא של מוקדון זקוק ליותר מאשר אימון צבאי — הוא זקוק להשכלה שתעצב את רוחו. הבחירה באריסטו, תלמידו הבולט של אפלטון, נועדה להעניק לאלכסנדר את מיטב המורשת האינטלקטואלית של יוון.
החינוך לא התמצה בלוגיקה ובפילוסופיה. אריסטו לימד את אלכסנדר גם ביולוגיה, גאוגרפיה, שירה, היסטוריה ורטוריקה. הוא פתח בפניו את הספרייה של התרבות היוונית והקנה לו את ערך הסקרנות, החקירה השיטתית והכבוד לעולם כשלם ומורכב.
החותם האריסטוטלי
אמנם קשה להעריך בדיוק את מידת ההשפעה של אריסטו על שלטונו של אלכסנדר, אך ניכר שהרוח הפילוסופית שנשבה בילדותו המשיכה להדהד במסעותיו:
הפצת ההלניזם: אלכסנדר לא הסתפק בכיבוש טריטוריות — הוא ייסד ערים, הפיץ את השפה היוונית ודאג להפצת התרבות היוונית כאידאל אוניברסלי.
מחקר מדעי בשטח: במסעותיו נלוו אליו חוקרים שקטלגו צמחים, תיעדו מנהגים ולמדו את העולם. הגישה המחקרית הזו מהדהדת את רוח ההסתכלות המדעית של מורו.
סובלנות יחסית: במידה מפתיעה לאדם במעמדו, גילה אלכסנדר פתיחות למנהגים זרים, אימץ לבוש פרסי, כיבד דתות מקומיות — גישה שייתכן ונטמעה בו כבר בשיעוריו עם אריסטו על טבען של חברות שונות.
מרחק וקרבה
עם השנים התרחקו דרכיהם. לאחר מות פיליפוס ועלייתו לשלטון, פנה אלכסנדר לדרך משלו. ייתכן שהפער בין הרוח הביקורתית של הפילוסוף לבין עולמו של הכובש הלך והתרחב. אך גם אם הקשר האישי התרופף, זרעי ההשפעה כבר נבטו, וחלקם אפילו פרחו.
יותר ממורה ותלמיד
היחסים בין אריסטו ואלכסנדר הם תזכורת לחשיבותה של הפילוסופיה גם בעולם המעשה. הם מדגימים כיצד רעיונות על צדק, חברה, שלטון ואנושיות עשויים למצוא את דרכם אל שדות הקרב, אל לשכות שליטים, ואל עיצוב פני ההיסטוריה. אלכסנדר היה אולי תלמיד סורר, אך לא תלמיד שוכח.
לסיכום, אלכסנדר הגדול לא היה רק גנרל אדיר — הוא היה גם תוצר של חינוך פילוסופי עמוק. סיפורו עם אריסטו חושף את הפוטנציאל של המפגש בין רעיון לפעולה: בין האדם ששאל מהו צדק ובין זה שניסה, בדרכו, ליישם אותו באימפריה שלמה. הקשר ביניהם מזכיר לנו שהגות אינה מותרות — היא הכוח שמעצב עולמות.
