מבצע קדש / מלחמת סיני – גורמים ותוצאות

הרקע והגורמים למבצע קדש (1956)

מבצע קדש, המכונה גם מלחמת סיני, התרחש באוקטובר–נובמבר 1956 ונבע משילוב של סכסוך אזורי, אינטרסים קולוניאליים וחשש ביטחוני. אחד הגורמים המרכזיים היה התחזקות מצרים תחת הנהגת גמאל עבד אל-נאצר, שהתקרב לגוש הסובייטי ואיים על מאזן הכוחות באזור.
נאצר הלאים את תעלת סואץ ביולי 1956 – צעד שפגע באינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של בריטניה וצרפת. במקביל, מצרים סגרה את מצרי טיראן לשיט ישראלי, תמכה בפדאיון (יחידות מחבלים) שביצעו פיגועים מעזה, והכינה את צבאה למלחמה.
בשל כל אלה, נרקמה ברית סודית בין ישראל, צרפת ובריטניה, שבמסגרתה ישראל תתקוף ראשונה ותכבוש את סיני, ולאחר מכן "יתערבו" צרפת ובריטניה בטענה של שמירת הסדר והגנה על תעלת סואץ.

מהלך ותוצאות המלחמה

ישראל פתחה במבצע קדש ב-29 באוקטובר 1956, וכוחות צה"ל הצליחו תוך ימים ספורים לכבוש את חצי האי סיני עד תעלת סואץ. צרפת ובריטניה הציבו אולטימטום למצרים ולאחר שסורבו, הפציצו יעדים מצריים. אך התגובה הבינלאומית – ובעיקר של ארצות הברית וברית המועצות – הייתה נחרצת נגד הפלישה, והופעל לחץ כבד להפסיק את הלחימה.

כתוצאה מהלחץ הבינלאומי, ישראל נסוגה מסיני תוך התחייבות אמריקאית להבטיח חופש שיט במפרץ אילת, והצבת כוח של האו"ם (UNEF) בשטח. המבצע הסתיים בניצחון צבאי ברור לישראל, אך לא בהישג מדיני קבוע.

תוצאות מרכזיות של מבצע קדש

1. שיפור ביטחוני זמני לישראל, כולל פתיחת מצרי טיראן והפסקת פעולות הפדאיון.

2. תחושת יכולת ועוצמה בצה"ל, שהשפיעה על הדימוי הלאומי.

3. פגיעה במעמדן של בריטניה וצרפת, שסימנה את סיום תקופת ההשפעה הקולוניאלית שלהן באזור.

4. העמקת התלות הישראלית בארצות הברית, שצמחה כשחקן מרכזי באזור.

5. עליית קרנה של מצרים בעולם הערבי, בשל עמידתה מול המעצמות וחזרתה לשליטה על סיני.

לסיכום, מבצע קדש היה אירוע מכונן בתולדות המזרח התיכון: הוא חשף את מגבלות הכוח הצבאי בזירה הבינלאומית, והעמיק את ההבנה שישראל חייבת תיאום עם המעצמות בכל מהלך מדיני-צבאי משמעותי.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון