גזרות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס (175–164 לפנה"ס) הן נקודת שיא במאבק התרבותי והדתי בין ההלניזם ליהדות בתקופת הבית השני. להבנת מקורן של גזרות אלו, יש להתבונן הן בתהליכים רחבים של האימפריה הסלווקית והן במתרחש בתוך החברה היהודית בארץ ישראל. מדובר בתקופה שבה שאלת הזהות הדתית והתרבותית של יהודי הארץ הפכה לזירה של מתחים עמוקים.
הרקע ההיסטורי לגזרות אנטיוכוס מצביע על תהליך מורכב של התנגשות תרבותית ופוליטית. מצד אחד, אנטיוכוס פעל מתוך שאיפה לשלטון יציב ואחידות תרבותית. מצד שני, החברה היהודית התפלגה בתוכה, והמאבק בין המסורת להלניזם יצר קרקע פורייה למתחים שהובילו לגזרות. תהליכים אלו הדגישו את חשיבות השמירה על הזהות הדתית, והם מהווים את הסיבות למרד החשמונאים, שהפך לנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית.
ההקשר ההלניסטי
לאחר מותו של אלכסנדר הגדול ב-323 לפנה"ס חולקה האימפריה שלו בין יורשיו, והשטחים שנכבשו בארץ ישראל עברו לשליטת הממלכה הסלווקית. השליטים הסלווקים שאפו לשלב את הממלכה בתרבות ההלניסטית, שהייתה סמל לקדמה ולכוח. ההלניזם לא היה רק סט תרבותי אלא מערכת פוליטית וכלכלית שחיזקה את שלטונם של המלכים בעזרת אחידות תרבותית.
אנטיוכוס הרביעי, שכונה "אפיפנס" (האל המתגלה), התבלט כאחד השליטים המיליטנטיים ביותר של השושלת הסלווקית. הוא האמין כי האחדת התרבות ההלניסטית בכל חלקי ממלכתו היא מפתח לשימור יציבות שלטונו, במיוחד בממלכה שהייתה רבת עמים ודעות. לכן, אנטיוכוס לא הסתפק בשלטון פוליטי אלא ניסה לכפות את התרבות ההלניסטית על כל נתיניו, כולל היהודים.
השסע הפנימי בתוך החברה היהודית
תגובות היהודים לגזרות אנטיוכוס היו שונות. בזמן שלטונו של אנטיוכוס, החברה היהודית בארץ ישראל לא הייתה הומוגנית. לצד קבוצות מסורתיות ששמרו בקנאות על עקרונות היהדות, צמחה אליטה עירונית יהודית שהייתה פתוחה יותר להשפעות ההלניסטיות. המתח בין שתי הקבוצות החריף כאשר אלמנטים הלניסטיים חדרו לתוך החיים הציבוריים והדתיים, כגון בניית מתקנים יווניים בירושלים וקיום טקסים פגאניים.
השבר הגיע לשיאו כאשר קבוצת כהנים הלניסטיים, בראשות מנלאוס, תפסה את השליטה בבית המקדש. התמיכה של מנלאוס בשלטון הסלווקי וכניעתו לאידיאלים הלניסטיים עוררה זעם בקרב חוגים יהודיים מסורתיים, אך הביאה לאישור מצד אנטיוכוס, שראה בכך צעד לשילובם של היהודים בתרבות ההלניסטית.
הגזרות – ניסיון לדיכוי היהדות
ב-167 לפנה"ס הוציא אנטיוכוס שורה של גזרות שמטרתן הייתה לדכא את הדת היהודית ולכפות אחידות תרבותית. הגזרות כללו איסור על שמירת שבת, קיום ברית מילה ולימוד התורה, וכן דרישה להקריב קורבנות לאלים יווניים. בית המקדש, לב ליבה של היהדות, הוסב למקדש פגאני שבו הוקרבו חזירים.
מהלך זה נתפס בעיני היהודים המסורתיים לא רק כהתערבות חיצונית אלא כאיום קיומי על זהותם הדתית והלאומית. הגזרות עוררו זעזוע עמוק וגרמו להתפרצות מרד החשמונאים, שהיווה תגובה לשלטון המדכא ולשיתוף הפעולה של חלקים מתוך החברה היהודית עם האימפריה הסלווקית.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / המפגש בין החברה ביהודה ובין ההלניזם
