תגובות היהודים לגזרות אנטיוכוס

גזירות הדת של אנטיוכוס העמידו את העם היהודי בפני סכנה פיסית ורוחנית. החברה היהודית על כל חלקיה עמדה בפני סכנה חמורה של אובדן קיומה כאומה יהודית. כל יהודי כפרט היה צריך לקבל החלטה האם הוא מתכוון לקבל מתוך רצון או מתוך כניעה את הגזירות או שהוא מתכוון  להילחם בחירוף נפש  על עיקרי תורתו, אמונתו וזהותו היהודית.

 תגובת המתיוונים לגזרות אנטיוכוס

המתיוונים  כמו מנלאוס וסיעתו,   לא הביעו התנגדות לגזירות נגד הדת היהודית.  הם  היו   עשירים מופלגים, כמו בני טוביה,  בעלי האחוזות הגדולים, משפחות הכוהנים הגדולים,   סוחרים עם ארצות רחוקות ו"יורדי הים" אשר באו במגע  שוטף עם התרבות ההלניסטית, אך הם היו  קבוצת מיעוט.   לא הייתה לה אחיזה בקרב האומה היהודית. הגזירות נגד הדת לא שינו עבורם מאומה,  כי במילא הם כבר איבדו  את הקשר הנפשי  עם האמונה היהודית, ואף ניתקו את עצמם מן  החברה היהודית. הם הלכו בעיניים עצומות אחרי  אנטיוכוס, ונסחפו  כליל  במערבולת  המאורעות,  ולאחר המרד החשמונאי,  הם לא  הותירו את רישומם על ההיסטוריה של העם היהודי.

בריחה וקידוש השם

כללית, רוב האוכלוסייה היהודית ביהודה לא צייתה לגזרות אנטיוכוס. כולם כאחד החליטו  כי כל   עינוי או איום במוות לא יהיה בכוחם להניע אותם לבגוד בתורה ובמצוותיה. לכולם הייתה תחושה כי אובדנה של תורת ישראל  עלול  להביא  לאובדנו של עם ישראל. מעולם היהדות לא עמדה בפני סכנת כיליון  מוחלט כמו בימי הרדיפות של גזירות אנטיוכוס.

כיבושה מחדש של ירושלים  על יד אנטיוכוס ב-168 לפה"ס,  ומסע הדיכוי האכזרי שלו נגד תושביה היהודיים, והפיכתה לעיר אלילית, גרמו לכך, שרבים מתושביה היהודים ברחו מן העיר ומצאו מקלט במדבר יהודה, ובהרי יהודה הקרובים לירושלים. בשלב זה, הם נקטו  בהתגוננות פאסיבית ולא הייתה להם כוונה להתנגדות צבאית אקטיבית.   דפוס פעולה זה בא לידי ביטוי במספר אירועים.

 במערה אחת גדולה הסתתרו כאלף איש. זה היה קהל   של חסידים שכלל:  גברים, נשים וטף יחד עם קניינם.  משתפי פעולה  הודיעו לצבא היווני  על מקום  מחבואם. פלוגה של חיילים  הטילה מצור על המערה. עד שהגיע יום השבת,  הגנו "החסידים" על עצמם. אולם כאשר הגיע יום השבת, הצבא היווני ידע  כי החסידים לא יילחמו בהם אפילו לא מלחמת מגן.  על כן, הם דרשו מן הנצורים לצאת מן המערה. אך החסידים הנצורים לא יצאו ממחבואם, ולא נלחמו באויביהם. הם אמרו: "נמות בתומתנו . עדים השמים והארץ, שאתם הורגים אותנו בלא משפט". ואמנם, הם נהרגו כולם כאחד, על נשיהם,  טפם ובהמתם כצאן לטבח. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה  שמאות משפחות קידשו את השם בחבורה אחת ונהרגו כולם, ובלבד שלא יחללו את אחת ממצוות דתם. יש הטוענים כי במעשה פאסיבי זה היו גלומים חיי עולם ליהדות.  כאשר שמע מתתיהו החשמונאי על מותם של החסידים, הוא קיבל החלטה "שראוי לחלל שבת אחת כדי לקיים שבתות הרבה, כדי לקיים את האומה כולה".   על פי תקנתו, אמנם לא תהיה מלחמה יזומה ביום שבת, אך אם היהודים יעמדו בפני סכנת מתקפה ביום השבת , הם יהיו רשאים להגן על עצמם.

בדומה לכך,  נשתמרו  סיפורים על הזקן המופלג אלעזר, שהיה אחד מן הסופרים הראשונים שלא הסכים לאכול בשר חזיר. כאשר תחבו לפיו את הבשר, הוא הקיא אותו. אז ניתנה לו אפשרות להינצל על ידי אכילת  בשר כשר, רק על מנת שהוא ייתן  דוגמא לאחרים כאילו הוא אוכל בשר חזיר, אך גם לכך הוא לא הסכים. בסופו של דבר הוא  נפטר  מן המכות האכזריות שהוכה.

לזיכרון עולם תישמר האגדה על חנה ושבעת בניה אשר נהרגו לעיניה אחד לאחד. הם העדיפו לחיות על פי התורה וחוקיה והעיקר  לא לציית לגזירות נגד הדת היהודית. הם מתו מתוך עינויים קשים ולא בגדו באמונתם באלוהים. כך נהגה גם אם הבנים, חנה. יש הטוענים כי אגדה זו באה  להדגיש את חלקן של  הנשים  במלחמה נגד הצורר היווני.

הספרות של התקופה  מוצאת קשר ישיר בין קידוש השם ובין הגאולה. המוות על קידוש השם יביא להתגלותה של מלכות שמיים, לכך שהגויים הרשעים יקבלו את עונשם ואילו ישראל יזכו בחיי אושר. המוות על קידוש השם יאלץ את אלוהים להתערב במהלך ההתרחשות ההיסטורית. הגזירות נגד הדת היהודית הצטיירו  כאות לכך שמלכות הרשע  עומדת ליפול, וכי תקופה חדשה   עומדת בפתח לעם ישראל.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / המפגש בין החברה ביהודה ובין ההלניזם

חנה ארנדט על הזכות לזכויות

מהי הזכות הבסיסית ביותר שיש להעניק לכל אדם? הפילוסופית חנה ארנדט על הפרדוקס של זכויות האדם ועל הזכות לקבל זכויות.

עוד דברים מעניינים: