סיכום לבגרות בהיסטוריה: הספר הלבן הראשון והשני

הנסיגה ההדרגתית של בריטניה מהתחייבויותיה כפי שבאה לידי ביטוי בספר הלבן הראשון ובספר הלבן השני.

הספר הלבן של צ'רצ'יל (1922):

רקע לפרסום: עם סיום המאורעות ב1921 (מאורעות תרפ"א) הוקמה כאמור וועדת חקירה לגבי פרוץ המהומות, וועדת הייקרפט על שם השופט הייקרפט, שקבעה כי האירועים פרצו בגלל מדיניות פרו-ציונית שבאה לידי ביטוי התמיכה גורפת בשאיפות הציוניות. מדיניות זו עוררה את חששם של הערבים מפני גזלת אדמתם ופרנסתם, וכל עוד תימשך מדיניות זו לא תיפסק האלימות. ערביי א"י נלהבים מאוד ממסקנות הוועדה ושולחים בעקבותיהם משלחת לבריטניה שמפיצה תעמולה כנגד היהודים. משלחת זו זכתה לסיקור תקשורתי נרחב ודעת קהל אוהדת. בעקבות הוועדה ותגובתה מתפרסם ביוני 1922 הספר הלבן הראשון (לבן בגלל צבע כרכתו), שהוא מסמך רשמי שמפרסמת בריטניה להבהרת מדיניותה בא"י. נקרא ע"ש שר המושבות צ'רצ'יל, מחבר הספר. סעיפי הספר קיבלו את אישור בפרלמנט והפכו למדיניותה הרשמית של בריטניה בא"י.
תוכן הספר הלבן: בריטניה פירשה בספר את זה הצהרת בלפור וכתבה כי לא התכוונה לקבוע שא"י יהודית כפי שאנגליה אנגלית, ולכן בהצהרת בלפור לא נאמר שא"י בכללה תהפוך לבית הלאומי היהודי, אלא שהבית הלאומי היהודי יוקם בא"י (אך לא בכולה!!!). עם זאת, ממשלת בריטניה מדגישה שהצהרת בלפור איננה ניתנת לביטול או שינוי, והיהודים יושבים בא"י בזכות ולא בחסד. בנוסף, ההגירה לא"י תימשך אבל היקפה יקבע לפי יכולת הקליטה בארץ. עוד החלטה בספר הלבן הייתה למסור את עבר הירדן המזרחי לעבדאללה, בנו של השריף חוסיין ממכה. עבדאללה נותר כפוף לנציב הבריטי, אך אזור זה חדל להיות חלק מא"י. המטרה להחלטה זו לקיים חלק מההבטחות שבריטניה בהטיחה לערבים במלחמת העולם הראשונה באיגרת חוסיין מקמהון.
ההתנגדות לספר הלבן הראשון של צ'רצ'יל: הערבים דחו אותו מפני שחשו שלא זכו למענה לכל דעותיהם, למרות שהספר הלבן אישר הקמת מועצה מחוקקת בא"י שהייצוג בה הוא ע"פ יחסיות למספר התושבים, כלומר רוב עצום לערבים. היהודים כמובן התאכזבו מההגבלות על העלייה לא"י, בעיקר לאור המושג העמוק "כושר הקליטה של המשק", הרי שאם מדובר במשק ערבי-יהודי משותף, מצב של אבטלה ערבית יכולה להשפיע שלא לצוריך על העלייה היהודית. עם זאת, בפועל, השלטונות הבריטים התחשבו בעיקר בכלכלה היהודית ולא במצב המק הערבי.
רקע לפרסום: הלורד פספילד פרסם את הספר הלבן השני בשנת 1930, לאור מסקנות הוועדה הכלכלית לחקר מצב במשק בא"י ויכולת הקליטה, שמינטה וועדת החקירה שאו (ע"ש השופט שאו) שקמה בעקבות מאורעות תרפ"ט ב1929. ספר זה היווה חולייה נוספת בשרשרת ארוכה של נסיגות בריטיות מתמשכות ממחויובותיהם כלפי הבית הלאומי בא"י , ויהיה יותר תקיף מהספר הראשון של 1922 (צ'רצ'יל).
תוכן הספר הלבן השני: הספר הלבן השני קבע כי ההתיישבות הציונית גרמה לנישול פועלים ערביים רבים מאדמותיהם, ועל כל יש להכריז על צמצום העליים היהודית. הספר הנהיג שיטה חדשה לאופן חלוקת הסרטיפיקטים, על פי כוח המשק הערבי בלבד, אף על פי שעד אז התחשבו רק במשק העברי. בנוסף נקבעה הקפאת אדמות שבידי יהודים; תיאסר רכישת אדמות ההתיישבות היהודית תיאלץ להסתפק במה שיש לה כעת.
הספר הלבן היה פרו ערבי במהותו, והכריז על תוכנית חדשה לפיתוח החקלאות הערבית. בנוסף, הוא המליץ על הקמת וועדה מחוקקת, שיחס הערבים ליהודיים שם יהיה 1:4. המשמעות של עולות אלו היא הקפאת ההתיישבות היהודית, עצירת התקדמות הבית היהודי הלאומי בא"י ונסיגה מוחלטת מהמדיניות הרשמית של הצהרת בלפור.

הספר הלבן הקיצוני בהגבלותיו עורר גל של מחאה והתמרמרות אצל כל תומכי רעיון הבית הלאומי (לא רק יהודים, גם בריטים), מפני שהוא הסתמך על הנחות מפוקפקות, והיה ברור לכל כי הוא מסמל עצירה בהתפתחות הבית הלאומי בא"י. חיים ויצמן הודיעה במכתב זעום ללורד פספילד על התפטרותו מנשיאות האחדות היהודית וההסתדרות הציונית. התפטרותו הותירה רושם עז על פוליטיקאים בריטים, שהכירו את וויצמן בנכונותו העקרונית לשיתוף פעולה עם הבריטים. ההנהלה הציוני הביאה את מחאתה בקיומן של אסיפות עם גדולות בארץ התפוצות, ובפרסום חומר רב המראה בבירור כי הנתונים עליהם התבסס הספר הלבן הם מוטעים ומאלפים, והציגו את השיפור הכלכל במשק הערבי נוכח העלייה העברית.

הערבים כמובן היו מרוצים מאד ממדיניות הספר הלבן החדש, אך חילוקי דעות בריטים קשים הביאו לפרסום איגרת מקדונלד בשנת 1931. איגרת מקדונלד ע"ש ראש הממשל הבריטי נשלחה לויצמן ונתנה פירוש חדש לספר הלבן השני, שביטל למעשה את רוב גזירותיו.

הספר הלבן של פספילד (1930):

תולדות ישראל והעמים בין שתי מלחמות העולם

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון

9 עובדות בפסיכולוגיה שלא ידעתם על עצמכם

מרץ 1, 2022 3 תגובות

כמה עובדות מרתקות על האופן שבו אנו פועלים

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

נובמבר 26, 2024 אין תגובות

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.