סיכום בתנ"ך: המאבק לחברה מוסרית

סיכום בתנ"ך: המאבק לחברה מוסרית

מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות

המאבק לחברה מוסרית בתנ"ך קשור הדוקות לנושא של נבואה ונביאים. כמו מושגים רבים אחרים בתנ"ך, גם המושג "נביא" עבר גלגולים והתפתחויות. באופן כללי ביותר ניתן לומר כי נביא הוא אדם בעל סגולה מיוחדת במינה לתקשר עם האל, בדרכים מדרכים שונות, ולא נפרט.

[מכאן נגזרת אקסיומה: יש נביאים = יש אלהים!].

 ה' מכריז כי אברהם יודע מראש על מעשיו: "..המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"?  (בראשית, י"ח 17), ויותר מכך, בהמשך סיפורי אברהם מכנה אלהים את אברהם "נביא": הוא מצווה על אבימלך, מלך פלשתים להחזיר לאברהם את אשתו : "..כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה…." (שם, כ' 7). מן הדוגמאות הללו ניתן אכן לראות כי נביא הוא מי שניחן בסגולה של יצירת קשר עם האל, ובין יתר תפקידיו להתפלל עבור האדם הפשוט.

משה רבנו נקרא במסורת "אדון הנביאים". גם הוא מקבל שבחים מהאל על הקשרים ביניהם ובסיומו של ספר דברים נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ל"ד 10). למרות זאת מי שיחפש בספרי התורה נבואה כלשהי של משה – יתאכזב. אם כך פרוש המושג "נביא" בהקשרו עם משה אינו אלא מנהיג לאומי ומכונן שעמד בקשרים הדוקים עם האל.

למרות שעל דבורה נאמר שהיא "אישה נביאה" (שופטים, ד' 4) הרי בראשית תקופת ההתנחלות נקראו המנהיגים "שופטים" ולא "נביאים". מי שמסמל את המעבר מ"שופט" כמנהיג אזרחי למנהיג דתי הוא שמואל הנביא, שכמו ירמיהו ואחרים, הוקדש לנבואה ולעבודת המקדש עוד בטרם לידתו. בספר הקרוי על שמו, שמואל אינו נושא נבואות בסגנון המוכר לנו. תפקידו היה לשפוט את העם (שמ"א, ז' 15 – 17), ובנוסף, על-פי הסיפור המתאר את מציאת האתונות שאבדו למשפחתו של שאול, שמואל הוא "רואה": מעין מגיד עתידות, המקבל תמורה עבור דבריו. מחבר, או עורך מאוחר מוסיף הערה בגוף הסיפור: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים: לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה" (שם ט' 9). שמואל הוא זה הממנה את שאול למלוכה, מדיח אותו וממנה במקומו את דוד.

בראשית תקופת המלוכה ניתן לדבר על "נביאי חצר" כמו נתן וגד, ששהו בחצרו של דוד המלך, ועל "נביאים עממיים" כמו אליהו, אלישע ואולי גם אחיה השילוני, שמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"ב) ועוד.

במאה השמינית הולכת ומתפתחת "הנבואה הקלאסית" שראשוניה היו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו. נביאים אלה כבר אינם בגדר מגידי עתידות כי אם מתקנים חברתיים שתפקידם הוא לתאר לעם את התנהגותו הקלוקלת בשטח המוסרי, החברתי והדתי ועל ידי הבטחה של עונש, או שכר, לנסות ולתקן את המצב הקלוקל. נביאים אלה נקראים גם "נביאי הכתב" מכיוון שנבואותיהם, או לפחות חלק מהן, קובצו ונערכו לספרים הקרויים על שמם. מבחינת היקפם של הספרים מבחינים בין נביאים "גדולים": ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל לבין "תרי עשר" – תריסר נביאים "קטנים", שספריהם יחדיו מכילים מספר פרקים בדומה למספר הפרקים בספר ישעיהו לבדו (67 פרקים לעומת 66!).

כאמור, הנביאים הקלאסיים דורשים מן העם לקיים ערכים מוסריים בסיסיים והם אלו שמנהלים את המאבק לחברה מוסרית, הנגזרים מחוקי התורה, לצד שמירה קפדנית על הברית שכרת העם עם אלוהיו בסיני. מוטיבים חשובים, החוזרים אצל נביאים

רבים הם למשל: הישיבה בארץ ישראל כרוכה בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה (למשל: ירמיהו, ז' 3), עדיפות המוסר על הפולחן (שם, ז' 21 – 28), דרישה לצדק חברתי ולמשפט הוגן, הימנעות מעבודת אלילים וכו'. מכיוון שתפקיד הנבואות היה להרתיע את העם מהתנהגותו הנלוזה, נוצר אבסורד: הצלחת הנביא בתפקידו היא דווקא כאשר העם חוזר בתשובה, ו-ה' מתחרט ומבטל את העונש הצפוי (יונה ג').

מבחינים בסוגים שונים של נבואה: נבואות תוכחה/זעם הן אותן נבואות שבהן העתיד המובטח לעם הוא קשה, והעם ייענש בעבור חטאיו. נבואות נחמה הן אותן נבואות המבטיחות עתיד ורוד לעם, בעיקר אם יחזור ויתנהג על פי הנדרש ממנו בחוקי התורה ועל-פי הצדק הטבעי.

נביאי הכתב לא הגבילו את עצמם לעם ישראל בלבד, ולכמה מהם יש נבואות על הגויים. כמה נביאים נשאו גם נבואות אפוקליפטיות לאחרית הימים, חזונות נשגבים של שלום וצדק עולמיים, נבואות שהפכו להיות נחלת התרבות האנושית כולה, והן מצוטטות, לדוגמא, בבניין האו"ם בניו-יורק ובגשר קרל בפרג.

חורבן בית המקדש הראשון לא קטע את תופעת הנבואה. הנביא יחזקאל, שגלה לבבל עם גלות יהויכין (597), נשא את כל נבואותיו בגולה. לאחר שיבת ציון המשיכו נביאים כמו חגי, זכריה, מלאכי וישעיהו "השני" ללוות את הנעשה ביהודה, אבל מסיבות שונות, שלא נפרט, קרנה של הנבואה הלכה ופחתה. המסורת היא שמלאכי הוא הנביא האחרון, ולאחריו "לא ניתנה הנבואה אלא לשוטים".

המאבק לחברה מוסרית:

המוסר מכריע את גורל העם – עמוס בעמוס דעמוס ו, עמוס ח', ישעיהו ה 1-7, ישעיהו ה 8-17

המוסר מכריע את גורל ההנהגה – שמואל ב, י"ב, יחזקאל ל"ד

מוסר ופולחן:  ישעיהו אירמיהו ז 1 – 15, ירמיהו ז 21 -28

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.