שיבת ציון, שהחלה בעקבות הכרזת כורש בשנת 538 לפני הספירה, הייתה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי. ההכרזה, שבה הותר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש, מתוארת במקרא כהגשמת חזון אלוהי וכאקט של שחרור דתי. אך האם מהלך זה נבע מאלטרואיזם טהור או שמא הוא היה תוצאה של שיקולים פוליטיים מחושבים מצד האימפריה הפרסית?
הרקע להכרזת כורש
בשנת 539 לפני הספירה, כבש כורש השני, מייסד האימפריה הפרסית, את ממלכת בבל והחל את שלטונו על אחת האימפריות הגדולות ביותר בעולם העתיק. בבל שלטה על מגוון עמים שהוגלו מארצותיהם, ביניהם היהודים, שהוגלו לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה.
הכרזת כורש, המתועדת במקרא בספר עזרא (א', 1–4) ובכתובת הארכיאולוגית הידועה כ"גליל כורש", מתארת את החלטתו לאפשר לעמים גולים לשוב למולדתם ולחדש את פולחניהם. בעיני העם היהודי, הכרזה זו נתפסה כציווי אלוהי המיושם על ידי מנהיג גוי, אך האם זו הייתה מטרתו של כורש?
כורש כמשחרר דתי?
כורש זכה לדימוי של מנהיג נאור ושוחר חירות, המעניק לעמים את הזכות לשוב למולדתם ולקיים את אמונתם. תפיסה זו נתמכת בטקסט המקראי, שם כורש מוצג כ"משיח ה'" (ישעיהו מ"ה 1), וכמי שפועל בשליחות אלוהים להחזיר את היהודים למולדתם.
גישה זו מתחזקת גם בטקסטים כמו גליל כורש, שבו מתארים סופרים בבליים את כורש כמי שהשיב את עבודת הפולחן בערים רבות ושחרר את העמים שדוכאו בידי מלכי בבל הקודמים.
אולם, מבט רחב יותר על מדיניותו של כורש מצביע על כך שהחלטתו לשחרר עמים גולים לא נבעה בהכרח מאלטרואיזם, אלא משיקולים פוליטיים אסטרטגיים.כורש הבין כי ניהול אימפריה כה רחבת ידיים, הכוללת עמים רבים ושונים, מחייב מדיניות של פיוס וסובלנות דתית. בכך, הוא קנה את נאמנותם של העמים תחת שליטתו, חיזק את שליטתו בפריפריות הרחוקות, וצמצם את הסיכון למרידות.
באשר ליהודים, שיבת ציון לא הייתה רק עניין דתי: ירושלים הייתה נקודה אסטרטגית חשובה מבחינה גיאוגרפית, כעיר במרכז נתיבי המסחר והצבא של האימפריה. שיקום היישוב היהודי בעיר חיזק את הנוכחות הפרסית באזור, תוך יצירת אוכלוסייה שתהיה נאמנה לשלטון.
לסיכום, הכרזת כורש ושיבת ציון לא רק החזירו את היהודים לארץ ישראל, אלא גם יצרו תנאים לחידוש הזהות הלאומית והדתית שלהם. בניית בית המקדש השני חיזקה את המוקד הרוחני של העם, והמאבק על השבת המסורת הפך לעיקרון מנחה בהיסטוריה היהודית. הן היוו צעד משמעותי בהיסטוריה היהודית, אך לא ניתן להתעלם מהמניעים הפוליטיים שהניעו את כורש. בעוד שהיהודים ראו במעשיו הוכחה לפעולת האל, כורש פעל מתוך הבנה עמוקה של הצרכים האימפריאליים של שלטונו. מורשתו ממשיכה לעורר השראה על האופן שבו מנהיגות יכולה לשלב בין אינטרסים פוליטיים לשחרור תרבותי.
חזרה אל: סיכומים בהיסטוריה
