הציבור היהודי ביהודה לא היה מאוחד בשאלת המרידה ברומאים במה שכונה המרד הגדול. מנהיגים שונים באותה תקופה החזיקו בדעות מנוגדות ביחס לאפשרות להתקוממות ולסיכויי הצלחתה (ראו מנהיגי המרד הגדול). בהדרגה נוצרו בקרב יהודי ארץ ישראל שתי קבוצות מנוגדות:
- קנאים: "הקנאים" הוא שם כולל לקבוצות יהודיות שונות אשר התנגדו לשלטון הרומאי והאמינו בחירות לאומית- דתית בכל תנאי. טענתם העיקרית היתה, כי אסור לעם היהודי לציית למלך שלא נבחר על ידי ה' ועל כן, קבלת השלטון הרומאי נחשבת לכפירה חמורה. הקנאים האמינו שאלוהים יעזור לעם היהודי וישמיד את אויביו, גם אם הם חזקים מאוד, רק אם יקומו כל היהודים ויאבקו על חירותם, אפילו עד מוות.
אחת הקבוצות הקנאיות ביותר היו הסיקריקים אשר היו מוכנים לדקור למוות יהודים אשר נחשדו על ידם בשיתוף פעולה עם הרומאים.
- המתונים: "המתונים" הוא כינו לאלו שהתנגדו למרד וניסו למנוע אותו מתוך הבנה כי המרד יוביל לאסון נורא. בקרב המתונים היו כמה קבוצות:
- האצולה בירושלים ובערים הגדולות: משפחות הכהונה הגדולה ועשירי היישוב- סוחרים ובעלי אחוזות.
- מספר חכמים, בעיקר אלו שהשתייכו לבית הילל ובהם רבן שמעון בן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז).
- אנשים פשוטים שהבינו מה עתיד להתרחש כאשר תפרוץ התקוממות ולכן התנגדו לה.
ככל שגברה המתיחות ביהודה בין השלטון הרומאי לבין היהודים גברה השפעתם של הקנאים על הציבור, במיוחד בירושלים. הם השתלטו על בית המקדש ואסרו על הקרבת הקורבנות לשלומו של הקיסר הרומאי (מנהג שהונהג כמאה שנים לפני כן עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרומאים). קבוצות המתונים לא היו חזקות מספיק כדי למנוע מהקנאים לצאת למאבק בחיילות המצב הרומאים ששהו בעיר. מאבק שבסופו נטבחו כל החיילים. בשנת 66 לספירה הפך המרד לגלוי.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש
