סיכום בהיסטוריה: נחמיה – מעמדו ופעולותיו

נחמיה מעמדו ופעולותיו (סמכויותיו, פעולות, קשיים והישגים)

נחמיה  עלה ליהודה 13 שנים לאחר עזרא (445 לפנה"ס). מטרת עלייתו של נחמיה הייתה לעזור לעמו, לאחר שהגיעו אליו דיווחים על המצב ביהודה: על קשיי האוכלוסייה, על תיאור חומות ירושלים. נחמיה מבקש רשות מן המלך לעלות ולבנות את ירושלים. נחמיה שהה בירושלים 12 שנים וחזר אל חצר המלך.

מעמדו: מקורב למלך פרס, היה שר המשקים של המלך. קיבל תואר של פחה על יהודה ועמד לרשותו כוח צבאי. נחמיה היה נציגו של המלך, והוא היה השליט הבלעדי על ירושלים וסביבתה. דבר אשר הקנה לו סמכויות רבות כמו : חקיקת חוקים, שיפוט, הפעלת כוח צבאי. תפקידו העיקרי היה לגבות מיסים לצורכי המלך ולצרכיו כפחה.

סמכויותיו של נחמיה:

* נחמיה קיבל ממלך פרס מעמד רשמי של פחה (מושל) יהודה.

* נחמיה קיבל מינוי פוליטי, כבא כוח ומבצע של מדיניות מלך פרס באזור (היה שר המשקים של מלך פרס ומקורב לו אישית).

* הועמד לרשותו כוח צבאי, סמכויות ענישה נרחבות לגביית מיסים.

סוג הסמכות – מינוי פוליטי למושל.

תחומי הסמכות – דת, חברה, כלכלה, ביטחון ופוליטיקה (בכול התחומים)

אכיפה – סמכויות ענישה נרחבות בתחומים רבים.

פעולותיו של נחמיה:

1. שיקום חומות ירושלים  וביצורן– כאשר מגיע נחמיה לירושלים הוא יוצא ומסייר מסביב לחומות העיר. המטרה – ליצור תוכנית לשיקום החומות. לצורך כך נזקק נחמיה לפועלים שחלקם הגיעו בהתנדבות ואחרים בכפייה. נחמיה קבע בתוקף סמכותו כפחה מכסת עבודה לכל ישוב.

פעולת השיקום של החומות נעשתה תוך מאבק עם השכנים הנוכריים כמו: סנבלט החורוני, טוביה העמוני וגשם הערבי. הם לא היו מרוצים מהתחזקותה של יהודה וממעמדו של נחמיה. אין ספק שחיזוקה של ירושלים עתיד היה לפגוע בסמכותם של המושלים האחרים בא"י ולערער את היחסים הטובים בין האצולה היהודית לבין הנוכרים איתם באו במגע. נחמיה מסרב לשתף גם את השומרונים בשיקום החומות מכיוון שהם אינם מ"זרע הקודש" וההפרדה שרצה בין עם ישראל לעמים אחרים, ועל כן ניסו לחבל במלאכה. לכך נוספה גם התנגדות מקרב המעמד היהודי הגבוה ובראשה הכהן הגדול. חיזוק מעמדו של נחמיה יפגע במעמדם ובקשרים הכלכליים שלהם עם העמים הנוכריים, כמו בית טוביה.

תוך 52 יום הושלמה בניית החומה. בסיומה נערכה תהלוכת הודיה.

המטרה – נחמיה חיזק את מעמדה של ירושלים כעיר ראשית ביהודה. החומה העניקה ביטחון, הגנה על ירושלים, אפשרות לשלוט על הגישה לירושלים ולמקדש. יכולת עמידה מול אויבים, שמירה על האופי היהודי של העיר כי שערי העיר נסגרו לקראת שבת, ובשבת הוצבו שומרים שתפקידם היה למנוע מסוחרים נוכרים להיכנס לירושלים ולסחור בה.

2. ביטול המסחר בשבת – נחמיה ראה בירושלים כמרכז דתי לאומי ולכן הייתה חייבת להוות דוגמה לשמירת השבת. מלבד סגירת חומות העיר פעל נחמיה נגד הרוכלים והעשירים שנהגו למכור סחורה בשבת, הוא איים לפגוע בסוחרים נוכרים שיעזו ללון מחוץ לשערי העיר בשבת ועל ידי כך יהיה מסחר בשבת כי יהודים יצאו מירושלים על מנת לסחור עמם.

המטרה – להבטיח את שמירת השבת, לחזק את אורח החיים היהודי ולהבדילו מאורח החיים הנוכרי.

3. ארגון מחדש של עבודת בית המקדש – משפחת אלישיב השתלטה על המקדש ומקורות הכנסתו. משפחה זו נהנתה ממתנות, מפטור ממיסים, יצרה קשרים עם הנוכריים וסילקה משפחות מסוימות מעבודת המקדש.

בואו של נחמיה והארגון מחדש בבית המקדש הביא להתנגשות בין הכוהן הגדול לנחמיה. נחמיה החזיר את המשפחות המסולקות לעבוד בבית המקדש, חידש את מעמד הלווים, מינה פקידים חדשים לאוצרות המקדש. פעולות אלו שברו את המונופול הכלכלי של משפחת אלישיב והביאו לידי דמוקרטיזציה בעבודת המקדש. מעמדו של נחמיה התחזק ואהדת העם אליו גברה לעומת ההתנגדות מצד כוהני ירושלים ושריה.

המטרה – להחזיר לתפקידיהן את משפחות הכוהנים המודחות, לחדש את מעמד הלווים.

4. אכלוס העיר ירושלים – בתקופה בה נחמיה עלה לירושלים מספר התושבים בה היה נמוך והעיר לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה מבחינה כלכלית וביטחונית. נחמיה השתמש בכוחו כפחה יהודה ופרסם צו בו קבע כי הוא מחייב כל אדם עשירי מתושבי הארץ, על פי הטלת גורל לעבור לגור בירושלים.

המטרה – לחזק את ירושלים ולהפוך אותה למרכז לאומי-דתי.

5. רפורמה חברתית – בשני הדורות שקדמו לעליית נחמיה הוחרפו הפערים החברתיים ביהודה. מעמד העשירים והכוהנים התחזק ומעמד האיכרים נחלש. עול המיסים ברובו היה מונח על כתפי מעמד האיכרים והם אלו אשר נאלצו לשלם מיסים. מצבם הכלכלי גרם להם למשכן את שדותיהם כדי לשלם מיסים. אם לא היה להם מספיק כסף הם נאלצו למכור את בניהם, בנותיהם והם עצמם לעבדים.

על פי חוק – מעשיהם של העשירים מותרים. אבל, נחמיה ניסה לעצב את החברה על פי ערכי התורה וטען כי קיים איסור בתורה בספר דברים פרק ט"ו אשר מדבר על שמיטת כספים / חובות אחרי שבע שנים, ואין מצב בו יהודי הופך לעבד משום שאין ביכולתו להחזיר חוב. הנימוק הנוסף הוא אובדן חלק מן העם מפני שאדם שהפך לעבד כעבור כמה שנים יצא מכלל ישראל. נחמיה מוסיף ואומר כי בגולה אנשים אוספים כסף כדי לפדות עבדים יהודים שאינם מוכרים להם ואילו פה בארץ מוכרים יהודים לעבדות.

המטרה – צמצום פערים חברתיים-כלכליים בחברה, ביסוס מעמד האיכרים כדי להחליש את המשפחות המבוססות שהיו מקורבות לנוכרים, להשיג את תמיכת ואהדת פשוטי העם.

6. גירוש הנשים הנוכריות ודחיית השומרונים מקהל ישראל – נחמיה ממשיך את דרכו של עזרא בנושא זה. נחמיה משתמש בכוח. על פי ספר נחמיה מסופר כי הוא היכה, קילל, מרט את שערות ראשם של יהודים שנישאו לנשים נוכריות. נחמיה סילק מתפקידם כוהנים שנישאו בנישואי תערובת, ומינה במקומם כוהנים ולווים שלדעתו אין בהם פסול.

המטרה – למנוע התבוללות, להבטיח בדלנות לאומית-דתית, למנוע חיקוי של דרכי הנוכרים.

7. קריאת התורה בציבור וחתימה על האמנה  – נחמיה אוסף את כל העם לפעולת קריאה בתורה. היוזמה לכך באה מן העם. התורה אינה סוד של קומץ אנשים וכל אדם חייב לדעת מה כתוב בתורה. כל זאת על מנת שהאדם יבין מה נדרש ממנו, איך עליו לנהוג, מהי מידת האחריות הציבורית והאישית, השכר והעונש הצפויים על התנהגותו.

המשמעות הנוספת של קריאת התורה – אמצעי להפצת ידע וחלק מעבודת האל. על פי תפיסה זו הקשר אל האל הוא אישי והוא מתקיים לא רק במקדש ובעבודתו מתבצע פולחן האל אלא גם בפעולה אישית שברבות הימים תתווסף לה גם התפילה.

לאחר הקראת התורה יזם נחמיה פעולה של חתימה על האמנה עליה חתמו נציגי העם הכוהנים, הלווים, השרים סה"כ 84 ראשי אב, כוהנים ולווים.

עיקרה של האמנה – ברית או הסכם בין עם ישראל לתורת ישראל . עם ישראל מתחייב לקיים אחר תורת ישראל שהם:

* התחייבות שלא להתחתן עם עמי הארץ.

* התחייבות לשמור על השבת.

* תרומת שליש השקל למקדש.

* תרומה לקרבן העצים – כל בית אב התחייב לספק עצים במועד קבוע לצורכי הקרבת קורבנות במקדש.

* שמירה על שנת שמיטה – העם התחייב לקיים שמיטת קרקעות וחובות בשנה השביעית.

* הבאת ביכורים, בכורות בהמה לכוהנים, מעשרות ללווים.

סיבות לחתימת האמנה וחשיבותה: האמנה מבוססת על חוקי התורה וערכיה. היא נחתמה בטקס חגיגי על מנת שיותיר רושם לדורות. נחמיה רצה לשמור על זהותו הדתית לאומית של עם ישראל ולמנוע את התבוללותו של העם היהודי. החתימה על האמנה הדגישה כי יש התחייבות אישית לחיות לפי חוקי התורה. גישה זו היא גישה שוויונית כלומר, לכל אחד יש זכות להשתתף בפולחן הדתי על ידי קיום חוקי התורה, וכי פולחן דתי אינו מתבסס רק על עבודת הכוהנים בבית המקדש.

מדוע היה צורך באמנה ?

1. קריאת התורה ופירושה על ידי עזרא לא הספיקה לעם והיה צורך באכיפה באמצעות טקס רב רושם שיישאר בזיכרונם.

2. נחמיה רצה לסיים את מפעלו בטקס מרשים, כדי להבטיח שלאחר שובו לפרס לא יזלזל העם במצוות התורה וכי קיים "מסמך" שעליו חתמו.

3. נחמיה שאף להפוך את תורת ה' לחוקת העם ולהתאימה למצב הקיים.

4. גיבוש התורה כספר יחיד של היהדות.

המטרה – ליצור חוקה שתהיה מבוססת על מצוות התורה, לחזק את מחויבות כל היהודים למצוות התורה.

מתנגדיו של נחמיה :

פעולותיו של נחמיה נועדו לבצר את מעמדם הכלכלי והביטחוני של ירושלים ותושביה ולחזק את יהודה ואת העם ביהודה.

גישתו של נחמיה הייתה בדלנית והוא דרש להינתק מהנוכרים. כתוצאה מכך היו לו מספר מתנגדים :

1. בתוך החברה היהודית – משפחת אלישיב הכהן הגדול, ושרי יהודה, בני המעמדות הגבוהים. אלישיב היה נשוי / קשור בקשרי נישואין עם הנוכרים ובעיקר עם משפחת סנבלט השומרוני.

הוא מתנגד לנחמיה מהסיבות הבאות :

א. סיבה פוליטית – נחמיה דחק אותו מההנהגה מאחר שנחמיה הגיע עם מינוי של פחה מטעם מלך פרס.

ב. מסיבה דתית – נחמיה ערער על סמכותו של אלישיב ככהן והתערב בענייני המקדש.

ג. סיבה כלכלית – אלישיב נמנה על המעמד העליון בעם ונחמיה דאג בעיקר להמוני העם העניים.

2. סנבלט החורני היה הפחה בשומרון, מנהיג השומרונים. סנבלט ובניו ראו עצמם יהודים, האמינו באלוהי ישראל וביקשו להשתתף בפולחן הדתי במקדש בירושלים. למרות זאת הוא נדחה על ידי עזרא ונחמיה בשל גישתם הבדלנית (סנבלט אינו מזרע הקודש).

3. גשם הערבי היה שליט השבטים הבדואים מדרום הארץ. כנראה מלך בני קידר. בני קידר היו שבטים בצפון ערב ששלטו באופן בלעדי על המסחר בבשמים באזור. באותה תקופה הייתה חשיבות למסחר בבשמים כיוון שהיה צורך בהם כדי לקיים את הפולחן הדתי של האלים השונים. הוא שלט בסחר הבשמים ודאג מהתחזקותה הפוליטית-המדינית של יהודה.

4. טוביה העמוני – טוביה היה יהודי, בן למשפחה בעלת נכסים ואחוזות בעבר הירדן, כנראה היה בין היהודים שלא גלו לבבל. הוא שלט בעבר הירדן והכינוי "עמוני" או "עבד העמוני" נוצרו מתוך קשריו עם העמונים. בנוסף לכך הוא היה בעל עמדה חברתית ומדינית גבוהה בירושלים. הייתה לו לשכה פרטית בבית המקדש. נחמיה סילק אותו מהמקדש משום שהוא ראה בזה חילול קודש.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / יהודה בתקופה הפרסית / עזרא ונחמיה