הומרוס ומקורות האיליאדה והאודיסאיה
האיליאדה והאודיסיאה מיוחסים באופן מסורתי למשורר עיוור בשם הומרוס (Homer) שככל הנראה חי בסוף המאה השמינית ותחילת השביעית לפנה"ס (בעוד שהאיליאדיה והאודיסיאה מתרחשים במאה ה12 לפנה"ס). עם זאת, כבר במאות השלישית והשנייה לפנה"ס התחילו יוונים לפקפק באשר להיות היצירות כתובות בידי אדם אחד ובעצם קיומו של הומרוס. חוקרים מאמינים כי ככל הנראה הועברו האפוסים של האילאידה והאודיסיאה מדור לדור בעל פה ולוטשו במהלך השנים עד שלבסוף הובאו לכתב. תיאוריה נוספת גורסת כי יצירתו של הומרוס הייתה בעל פה והובאה לכתב רק במאה השישית לפנה"ס באתונה בה חשש הטירן פיסיסטראוטס כי היצירות יאבדו וציווה על כל משורר שהגיע לעיר לדקלם באוזניי לבלרים את כל שידע על יצירות הומרוס וכך הוגהו היצירות כפי שאנו מכירים אותן כיום.
באופן כללי, מאמינים חוקרים כי אכן היה קיים אדם בשם הומרוס שהיה מעורב באופן מלא בכתיבת היצירות או שליקט מגוון אפוסים שונים לכדי שתי יצירות. ייתכן כי סביב סיפורי טרויה והשיבות סבבו מאות שירים ואפוסים, אך רק האיליאדה והאודיסיאה נשתמרו. מספר חוקרים העלו השערה שהומרוס הוא למעשה אישה. אך למעט השערות אין כל פרט ביוגרפי ידוע על הומרוס למעט היותו עיוור והאפשרות שנולד באחת מערי המהגרים היוונים שלחופה המזרחי של כיום טורקיה.
גישה נוספת היא שהישרדות סיפור מלחמת טרויה נישא לאורך השנים בידי משוררים סיפרו את השירים בעל פה באירועים חברתיים-בידוריים כאשר תהליך האורבניזציה היווני אפשר עלייה לגדולה והתפרסמות של משוררים\מספרי סיפוריים בודדים, כמו הומרוס, שהתפרסם בשירתו המדוקלמת אודות מלחמת טרויה וכך נשתמרה גרסתו שלו והובאה לבסוף לכתב.
סברה נוספת מתייחסת לשמו של הומרוס שמשמעותו ביוונית "בן-ערובה". לפי סברה זו נגזר שמו של הומרוס מחברת משוררים שנקראו "הומרידאי" – "בניהם של בני הערובה", כלומר צאצאי שבויי מלחמה שלא יכלו לקחת חלק בקרבות בשל הנאמנות הנחשדת שלהם ולכן גם לא נהרגו ולפיכך הופקדה בידם משימת הזיכרון וסיפור מעשה הקרב בטרם הגיע הכתב לאזור.
גם אם כתב אדם אחד את האיליאדה והאודיסיאה, וודאי הוא חייב חוב גדול לדורות שקדמו לו, ליקטו, ליטשו והעבירו סיפורים אודות מסעות ומלחמות מופלאות במזרח שסבבו בתרבות היוונית במשך מאות שנים.
מקורות היסטוריים ותרבותיים
האם מלחמת טרויה אכן התרחשה ואם כן, האם התרחשה כפי שמסופר באפוסים של הומרוס? על שאלה זו אין תשובה ודאית אך ככל הנראה אכן התרחשה בעת המדוברת מלחמה סביב עיר שככל הנראה הייתה טרויה.
החל בחוקרים יוונים במאות השלישית עד הראשונה לפנה"ס וכלה בBBC הובעו במשך השנים ספקות באשר לשאלה האם באמת התרחשה מלחמת טרויה ונעשו ניסיונות רבים למצוא סתירות בטקסט. בסוף המאה ה19 ערך הארכיאולוג היינריך שלימן (Heinrich Schliemann( חפירות בטורקיה וככל הנראה גילה עדויות משכנעות דיין לקיומה של טרויה. בחפירות נמצאו מספר ערים בנויות זו על גבי זו כאשר אחת השכבות תואמת את התאריכים של מלחמת טרויה ואף מספקת עדויות על עיר שהוחרבה ונשרפה. חוקרים טוענים כי סיפורים מקבילים למלחמת טרויה כבר נודעו עוד בטרם הושמדה העיר שגילה שלימן אך מסכימים כי ככל הנראה נמצאת אמת כלשהי במרכז האיליאדה, גם אם זו קבורה תחת הגזמה היסטורית ופואטית.
אך עובדה אחת הינה בלתי ניתנת לערעור והיא המצאותו של אפוס המתוארך ל1200 לפנה"ס ושרידותו עד ימינו על גבי כתב וכך חשיבותו הרבה בעבור התרבות היוונית וההלניסטית עד תחילת הספירה. בין אם פרטי האפוס נכונים או לא, הרי שאם אכן כפי שנראה התרחשה מלחמה סביב עיר במערב טורקיה היא הותירה רושם כה כביר מידות עד שהאגדה עליה נשתמרה (ואולי אף נופחה) במשך מאות שנים.
השרדות האפוס
לאור ההשערה האם יכול סיפור לשרוד בעל פה ולהיות מועבר בין דורות לאורך זמן ללא העלאתו על כתב נענתה לראשונה במחקריהם של לורד ופרי (Lord and Parry) על אפוסים אוראליים בשפות הסרבו-קרואטיות ובניבים טורקיים שהסיקו כי שירים ארוכים יכולים להשתמר בהמשכיות על ידי תרבויות עד להעלאתם על כתב. פענוח השפה הקווית ב' (linear B) בשנות החמישים ע"י מייקל ונטריס (Ventris) שכנע חוקרים כי קיים קשר והמשכיות לשונית בין כתבים מיקניים (שפה פרה-יוונית מהמאה השלוש-עשרה) לשירת הומרוס.
המלחמה וה"יוונים"
טכנית, לא היוונים במובן הקלאסי נלחמו במלחמת טרויה אלא המיקניים, תרבות שלאחר מכן היוותה חלק ככל הנראה פחות במרקם השבטים שהיווה את התרבות היוונית ה"קלאסית". אך עם זאת, ואולי בשל זאת, ראו היוונים את מלחמת טרויה כרגע ראשון בהיסטוריה בו התאחדו היוונים לשם מטרה אחת. סיפור מלחמת טרויה הפך מכונן בעבור התרבות היוונית כמסמל את הולדתו וכמעצב "האופי היווני" בידי האפוסים של הומרוס. האיחוד לשם מטרת כיבוש טרויה הוא שהעניק ליוונים תחושת לאומיות וזיהוי תרבותי, תמיכה לתפיסה זו נמצאת בעצם הטקסט עצמו או למעשה בסיפור המקדים לו לפיו מכל קצות יוון נתאספו הצבאות בכדי לעלות על טרויה, אתונה, כרתים, ספרטה, איתקה, ארגוס, פתאיה ועוד. למעשה, אולי ניתן לראות את הולדת העם היווני הקלאסי בחוכמתו של טינדראוס מלך ספרטה אבי הלנה שהשביע את מחזרי ביתו לבוא לעזרת החתן הנבחר.
הטקסט מתייחס רבות ליוונים כאל ה"אכיים" – שבט קדום שישב ביוון באותה תקופה.
אין הטקסטים של הומר עומדים לבדם כחשובים ביותר בתרבות ההלנית אך החשיבות שנועדה בגיבוש הזהות היוונית למלחמת טרויה גרמה ליוונית להעלותם על נס. כך, לאור ערכיה של המלחמה דרך נראטיב היצירה של הומרוס הושתתו העקרונות התרבותיים של יוון, ערכי התהילה, הכבוד והגדולה שמהווים את מהות הנראטיב ההומרי נשתמרו באתוס היווני הנגזר מן האפוס של האיליאדה והאודיסיאה. להבדיל מתרבויות אחרות שביססו עצמן על טקסט דתי, ביססו עצמם היוונים על ספרות, אפוס של גבורה ומלחמות (בו אף מוצגים האלים באור בלתי מחמיא ותפיסת האלים כקטנוניים, תככנים ונקמניים נשתמרה לעד מעל כתיבתו של הומרוס).
ייתכן והפער בין כתיבת האפוסים לתאריך המיוחס להתרחשותם אינו מקרי. ההתיחסות היוונית לעידן הברונזה היא בתפיסה של תקופה הדורה ומלאת יוקרה, בה הילכו האלים בין האדם, תקופה של גיבורים עם יכולות על אנושיות והתהילה חסרת פשרות במעשיים. כך גם התייחסות הטקסט והיוונים אל סיפור מלחמת טרויה.
השפה, הרקע והטקסט
שפת האיליאדה והאודיסיאה היא ברובה דיאלקט אירוני שמקורו בים האיגיאי וצפון מערב טורקיה, מה שמחזק את ההשערה לגבי מוצא המחבר אך ייתכן כי הבחירה בשפה נעשתה באופן מכוון בכדי להעניק ליצירה את הנופח האפי והדרמטי שלה. אך ידוע כי משוררים יוונים מאוחרים יותר בחרו לעיתים בדיאלקטים שונים בכדי להתאים לאופי היצירה שלהם. גם ביצירותיו של הומרוס נעשה שימוש במספר דיאלקטים פאן-הלנים דבר המצביע על כך שהומרוס בחר להתאים את שיריו לשפה שתשרת את מטרותיו.
שפתם של האיליאדה והאודיסיאה היא שפה "גבוהה" ודרמטית כיאות לתפיסת היוונים את אותה תקופה.
ניכר כי נעשה בידי הומרוס נסיון להתאים את הטקסט לתקופה בה מתרחשת המלחמה אך מספר אלמנטים חושפים את התאריך האמיתי של הכתיבה. מבנה החברה הפיאודלי המתגלם ברקע היצירות מתאים יותר לתקופתו של הומרוס מאשר לזו של טרויה, כמו כן, מערך האלים הוא זה של תקופת המאה השמינית לספירה ושונה (אם כי מושתת על) מהאלים של המיקניים. רמזים נוספים כמו התייחסות לכלי ברזל (במה שאמור להיות תקופת הברונזה) וכן שבטים שבאותה תקופה עוד לא היגרו לאזור מסגירים את תאריכו והקשרו המקורי של הטקסט כמאוחר להתרחשות בכמה מאות שנים.
הרקע לעלילה
לפי האגדה, הסיבה שבעיטה פרצה מלחמת טרויה היא שזאוס ריחם על גאיה, הארץ, הכורעת תחת עול בני האדם, ולכן החליט לצמצם את מספר בני האדם במלחמה גדולה.
הולדת אכילס: פלאוס
פלאוס- בן אנדאיס והגיבור איאקוס שיחד עם אחיו טלמון התקנא באחיהם החורג פוקוס (ממשכב איאקוס עם בת הים פסתמה שהפכה לכלב-ים כשניסתה לחמוק ממנו) והשניים הרגו אותו ע"י דיסקוס. בעקבות הרצח גלו האחים ממלכתם (טלמון ירש מקיכראוס את מלוכת סלמיס וילד את איאס). פלאוס טוהר ע"י אוריטיון מלך פתיה והושא לביתו פולימלה, אך הרג את חותנו בשוגג בעת ציד חזירי בר ושוב נאלץ לגלות. הפעם הלך פלאוס ליולקוס וטוהר ע"י אקסטוס (בן פליאס). אשת אקסוטוס, היפוליטה, התאהבה בפלאוס ומשדחה זה את חיזוריה סיפרה לאישתו שפלאוס מתכוון לנטשה ופולימלה התאבדה מרוב צער.
היפוליטה המשיכה בדיבה גם באוזניי בעלה שהזמין את פלאוס לתחרות ציד על הר פילון שבה ניצח פלאוס והוכיח זאת לאנשי אקסוטוס ע"י הצגת לשונות כל החיות שהרג. בליל התחרות החביא אקסוטוס את חרבו של פלאוס שמצא עצמו בבוקר ללא הגנה מול קנטאורים שביקשו להרגו, אך הקנטאור כירון הצילו ופלאוס כבש את יולקוס וציווה לבתר את גופה של היפוליטה ופסע בין הבתרים אל תוך העיר.
זאוס ביקש להשיא לפלאוס את תטיס- היפה בבנות נראוס, ולשם כך שלח למערתו של כירון את איריס. זאוס ופוסיידון חשקו בעצמם באלה "בעלת רגלי הכסף" אך תמיס הזהירה אותם שתטיס עתידה ללדת בן שיהיה חזק מאביו ולכן בחר זאוס בפלאוס. בעצת כירון ידע פלאוס שלא על נקלה תתמסר תטיס לבן-תמותה ובבואו לממש את נישואיו לא הרפה מאחיזתו בתטיס גם כשזו הפכה לאש, מים, אריה ונחש ולבסוף התמסרה לו זו באהבה. בהילולה גדולה הגיעו האלים לחתונת הזוג ובסופה חזרה תטיס אל המצולות ובנם של הזוג, אכילס, נמסר לידי כירון שיגדלו.
הולדת הלנה ונישואיה:
זאוס בא אל לדה, אשת טינדאראוס מלך ספרטה, בלבוש ברבור ושוכב עימה. כתוצאה מכך הרה לדה ומטילה ביצים שמהן בוקעות הלנה, אחותה קליטמנסטרה ואחיה קאסטור ופולידיקס, כולם גדלם בחצר אביהם המאמץ בספרטה.
הלנה נודעת ביופיה הרב וכשמחליט טינדאראוס להשיא אותה מתקבצים מכל רחבי יוון מחזרים רבים, בניהם דיאומדס, אנטילוכוס, אידומנאוס, פילוקטטס, אודיסאוס, איאס, אידומנס (מכרתים), פטרוקלוס, ואחרים בניהם אגממנון מלך ארגוס, כנציגו של מנלאוס שמשפחתם (בני אטראוס) היא העשירה ביוון ומלכים רבים משלמים לה מס.
טינדאראוס חושש לבחור בחתן מפחד שכל שאר המחזרים יהפכו לאויבי החתן. את הפתרון מספק אודיסאוס (שידוע בחוכמתו) והוא שטינדאראוס יסייע לאודיסאוס לזכות בפנלופי (אחייניתו של טינדאראוס) ואת בעיית שאר המחזרים יפתור בכך שישביע (מעל סוס שחוט) את כל המחזרים שיבואו לעזרת החתן הנבחר אם מישהו ינסה לגזול ממנו את הלנה. כל המחזרים מסכימים ומנלאוס, החזק והעשיר במלכים, נבחר לשאת את הלנה.
הולדת פאריס:
בטרם נכנסה הקבה, אשת פריאמוס מלך טרויה, להריון היא חלמה שתלד ענף בוער. בנו של פריאמוס, הנביא אייסקוס ניבא ע"פ החלום כי הילוד עתיד להביא חורבן על טרויה וכי יש להרגו עם היוולדו. אך פריאמוס חס על התינוק ובלחץ הסביבה מסרו לידי רב-הרועים אגלאוס וציווה עליו להרגו על הר אידה, אך גם אגלאוס חס על הילד והותירו חי ועזוב על ההר שם הונק ע"י דובה במשך חמישה ימים עד ששב אגלאוס למקום ומצא את התינוק חי, ראה בכך סימן ואימצו אליו וקרא לו פאריס. יש האומרים כי הקבה שיחדה את הרועה שלא יהרוג את התינוק.
פאריס גדל להיות עלם יפה תואר וחסון ולאחר שגירש חבורת גונבי בקר זכה בכינוי אלכסנדרוס ("מגן האנשים"). הוא נוהג לארגן תחרויות פרים ומעניק למנצח נזר פרחים ולמפסיד עטרת קש. במקרה אחד הכריז פאריס כי אין משובחים מפריו והבטיח נזר זהב לפר שינצחם, ארס בא בדמות שור וכמובן שניצח ומשאכן העניק לו פאריס את הפרס המובטח הרשים את האלים שנטו לו חסד.
יום אחד מתלווה פאריס לאגלאוס בלכתו עם אחד מפריו לעיר. הוא לוקח חלק במשתה ובתחרויות לזכר הבן האובד של פריאמוס (הוא פאריס) ומנצח את אחיו הקטור ודאיפובוס בהאבקות וריצה, חמת השניים מתעוררת על הזר שניצחם והם מבקשים להרוג אותו עד שאגלאוס צועק אל פריאמוס "הוד מלכותך, הן זה בנך האובד!". אגלאוס מוכיח את טענתו ע"י הצגת צעצוע שהיה ברשות העולל שנמסר אליו ופריאמוס והקבה מקבלים בשמחה את הבן האובד ולא שועים לאזהרות קסנדרה, "מוטב תחרב טרויה משאאבד שוב את בני הנהדר" מכריז פריאמוס.
המריבה
חתונתם של פלאוס ותטיס הייתה מפוארת במיוחד ונערכה על הר פליאון בהשתתפות כל האלים למעט אריס, אלת הריב והמדון שנפגעה מכך. אריס התפרצה למסיבה והשליכה על השולחן תפוח מוזהב שעליו הכיתוב "לנאווה מכולן". אתנה, אפרודיטה והרה תבעו כל אחד לעצמן את התפוח וכך החל הריב. זאוס בחוכמתו ביקש להמנע מלשפוט וציווה על הרמס לקחת את שלושת האלות להר אידה בכדי שפאריס, אז עוד רועה אנונימי וזכור לאלים ביושרו והגינותו, ישפוט בניהן.
