האשליה הדיגיטלית: כיצד האינטרנט משמש ככלי שליטה ולא שחרור

האם האינטרנט מקדם דמוקרטיה וחירות, או שהוא משמש דווקא ככלי בידי כוחות פוליטיים וכלכליים לשליטה בהמונים? השיח הטכנולוגי השולט מציג את רשת האינטרנט כמנגנון שמעצים את הפרט, מחזק חירויות אזרחיות ומאפשר לכל אדם גישה למידע והשפעה פוליטית חסרת תקדים. אך אווגני מורוזוב (Evgeny Morozov), אחד מהמבקרים הבולטים של הטכנולוגיה בעידן הנוכחי, מזהיר כי מדובר באשליה מסוכנת – "האשליה הדיגיטלית" (The Net Delusion).

מורוזוב, בספרו The Net Delusion: The Dark Side of Internet Freedom, טוען כי הרשת אינה משחררת מטבעה, אלא יכולה באותה מידה להפוך לכלי ריכוזי של פיקוח, צנזורה ושליטה חברתית. לדעתו, במקום לראות בטכנולוגיה פתרון אוניברסלי לכל בעיה פוליטית, עלינו לשים לב כיצד היא מעצבת ומשמשת אינטרסים פוליטיים וכלכליים, לעיתים קרובות דווקא נגד חירות הפרט.

 

האם האינטרנט הוא באמת מרחב דמוקרטי?

אחד המיתוסים המרכזיים שמורוזוב מבקש לערער עליו הוא הרעיון שהאינטרנט מטבעו מעודד חירות ודמוקרטיה. לכאורה, התארגנויות מקוונות, רשתות חברתיות ואקטיביזם דיגיטלי הפכו את העולם לנגיש ושקוף יותר. תנועות מחאה כמו האביב הערבי או מחאת איראן ב-2009 נראו כעדות לכך שהאינטרנט נותן כוח בידי האזרחים.

אך מורוזוב מצביע על פרדוקס מטריד: אותם כלים שמאפשרים מחאה אזרחית הם גם הכלים שבעזרתם משטרים סמכותניים מגבירים את כוחם. המשטר האיראני, למשל, השתמש ברשתות החברתיות כדי לאתר מתנגדי משטר. בסין, האינטרנט מפוקח בקפידה, תוך יצירת "רשת בתוך רשת" המעצימה את התעמולה השלטונית במקום לאתגר אותה.

גם במערב, כפי שראינו בפרשות כמו הדלפות אדוארד סנודן, המעקב הממשלתי אחר אזרחים באמצעות טכנולוגיה חצה את גבולות המותר. כלומר, היכולת להשתמש באינטרנט לשינוי חברתי קיימת – אך כך גם היכולת לנצל אותו למטרות שליטה.

 

"סולושניזם" – הפתרונות הטכנולוגיים שמסתירים את הבעיה האמיתית

מושג מפתח נוסף בתיאוריה של מורוזוב הוא "סולושניזם" (Solutionism), או ההנחה שהטכנולוגיה יכולה לפתור בעיות חברתיות ופוליטיות בצורה אפקטיבית יותר מהתערבות מוסדית או דמוקרטית.

לדוגמה, במקום לשנות מדיניות כדי להתמודד עם בעיות כמו שחיתות, אלימות, או חוסר צדק, ממשלות ותאגידים מציעות פתרונות טכנולוגיים: אפליקציות משטרתיות שמאפשרות לדווח על עבירות במקום להתמודד עם שורש הפשיעה, מערכות מעקב שמחליפות דיון ציבורי על ביטחון אישי, או מנועי חיפוש מותאמים שמונעים חשיפה לתוכן "לא רצוי" במקום לטפל בבעיית הפייק-ניוז והחינוך הדיגיטלי.

מורוזוב מזהיר שההתמקדות בפתרונות טכנולוגיים מחלישה את הדיון הפוליטי. במקום לשאול למה קיימות בעיות כמו אי-שוויון או דיכוי, אנו מסתפקים באפליקציות שמאפשרות לנו לחיות עם הבעיה, אך לא לפתור אותה באמת.

 

האם אפשר להתנתק מהשליטה הטכנולוגית?

מורוזוב לא טוען שיש לו תשובה קלה, אך הוא כן מצביע על הצורך בגישה ביקורתית יותר לטכנולוגיה. במקום לחגוג את הקדמה הדיגיטלית ללא סייג, יש לבחון מי מרוויח ממנה, למי יש שליטה על המידע, ומה המשמעויות הפוליטיות והחברתיות של כל חידוש.

הפתרון אינו בהכרח בנטישת הרשת – אלא בפיתוח תודעה דיגיטלית ביקורתית, שתכיר במגבלות הטכנולוגיה ותדרוש שימוש חברתי מושכל בה, במקום להתמסר באופן עיוור לאשליה שהאינטרנט ישחרר אותנו מעצמו.

תומס לוקמן והדת הבלתי-נראית

תומס לוקמן טוען שהדת אינה נעלמת אלא עוברת מהמרחב הציבורי אל החוויה האישית, וממוסדות דתיים אל חיפוש עצמי אחר משמעות.

עוד דברים מעניינים: