איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שהעולם מחוצה לנו באמת קיים? התשובה פשוטה, ומסובכת, משנדמה

איך נוכל לדעת שהעולם שמחוץ לנו – עצמים, אנשים, עצים, כוכבים – באמת קיים, ולא רק תעתוע של התודעה? השאלה הזו, שצצה שוב ושוב בתולדות הפילוסופיה, זוכה במאמרו של ג'.א. מור "הוכחת קיומו של העולם החיצון" ("Proof of an External World", 1939) לתשובה שמרגיזה לא פחות משהיא מעוררת מחשבה. מור אינו עורך אנליזות מעמיקות של השפה או פונה ליסודות לוגיים; הוא פשוט מרים את ידיו ואומר: "הנה יד אחת, והנה השנייה – משמע, יש לפחות שני עצמים חיצוניים."

הטיעון הזה הוא בו זמנית מגוחך וגאוני. הוא מחזיר אותנו אל המובן מאליו בדיוק במקום שבו הפילוסופיה אוהבת להטיל ספק. אך במובנים רבים, זהו אחד הרגעים המשמעותיים של הפילוסופיה האנליטית: קריאה לחזור אל הפשוט, אל הברור, מבלי לוותר על הרצינות המתודולוגית.

מהי בכלל "הוכחה"?

מור מגדיר שלושה תנאים בסיסיים לכך שמשהו ייחשב "הוכחה פילוסופית":

1. שהמסקנה שונה מההנחות.

2. שההנחות אמתיות.

3. שהמסקנה נובעת מן ההנחות.

כאשר הוא מראה את שתי ידיו, הוא טוען שמתקיימים שלושת התנאים: הוא מצביע על עובדות ישירות ("הנה יד אחת"), שהן נכונות (הרי הוא רואה אותן), ומהן נובעת המסקנה – שישנם עצמים פיזיים חיצוניים. הוכחה פשוטה, לכאורה בלתי ניתנת לערעור.

אלא שכאן נכנסת המורכבות. ספקנים כמו דקארט או יומו עלולים לשאול – האם אינך חולם? האם התחושות שלך אינן רק תעתוע? מור אינו מתכחש לחשש הזה, אבל הוא הופך את כיוון הדיון: במקום לנסות "להצדיק" את הידוע לנו מתוך הספק, הוא תובע את הלגיטימיות של הידוע כנקודת מוצא.

חוץ-נפשיות מול מיקום בחלל

אחת התרומות החשובות של מור היא ההבחנה בין שני מושגים דומים אך לא זהים: "מצוי בחלל" ו"חיצוני לנפש". עצם יכול להיתפס כממוקם בחלל – למשל, בבואה במראה – אך לא בהכרח להיות קיים כעצם עצמאי. מנגד, תחושת כאב היא פנימית, אך קיומה אינו תלוי ברצון או בדמיון. ההבחנה הזו מאפשרת למור לדייק את משמעות המושג "עולם חיצוני" ולמנוע זיהויים שגויים בין מה שנראה כאובייקט לבין מה שבאמת קיים כמחוץ לתודעה.

האם לדעת = להיות מסוגל להוכיח?

מור מאתגר את הרעיון שהידיעה מחייבת הוכחה "מושלמת". הוא טוען שהוא יודע שיש לו שתי ידיים, גם אם אין בידיו להציע הוכחה שמניחה את דעתם של הספקנים. מבחינתו, הידיעה אינה תלויה באפשרות להצדיק אותה במונחים של וודאות מוחלטת. זוהי תפיסה מהפכנית של מושג הידיעה: לא כהוכחה, אלא כאינטואיציה ברת-סמך, אמינה, העומדת בתנאי שכל ישר.

מור אינו פותר את הבעיה הספקנית, אלא משנה את גובה המבט: אולי הבעיה אינה בקיומו של העולם, אלא בציפיות המופרזות שלנו מהוכחה פילוסופית. אולי הדרישה לוודאות מוחלטת – כזו שלא תותיר מקום לספק כלל – היא בעצמה הנחה שגויה. במובן זה, מור מגלם את הגישה האנליטית הקלאסית: פשטות, בהירות, ונכונות לקבל את מה שברור, גם אם אינו מושלם.