כשלהיות שם זה לומר משהו
במרכז הכיכר, על מדרגות בית המשפט, מול גדרות הכנסת – הגופים עומדים. הם לא נושאים תמיד שלטים, לעיתים הם אפילו שותקים. אבל הם אומרים משהו בעצם הנוכחות שלהם שם. משהו ברור, מהדהד. במקרים מסוימים – מפחיד. הפילוסופית ג’ודית באטלר טוענת שההתכנסות הפיזית עצמה היא מבע פוליטי: לא רק הדעה המנוסחת, אלא עצם העמידה בציבור, עצם החשיפה של הגוף, נוכחותו הפגיעה – מהוות תביעה פוליטית.
באטלר, שממשיכה קו רעיוני פוסט-סטרוקטורליסטי אך עם רגישות רדיקלית לגוף ולמרחב, מתעקשת שהפוליטיקה אינה מתחילה רק ברגע הדיבור, אלא ברגע שבו גופים מתאספים ומסמנים שאינם נסוגים, שאינם נכנעים להסרה מהמרחב הציבורי. זוהי "פוליטיקה של נוכחות" – פוליטיקה שמתחילה מהתעקשות להיות-כאן, במובן הכי מוחשי של המילה.
גוף, מרחב וסיכון
אבל למה דווקא הגוף? מפני שהוא מה שתמיד חשוף. הגוף אינו רק אמצעי פעולה – הוא הסמל עצמו. הוא החשוף לגז מדמיע, למבט הציבורי, לשיימינג, לאלימות. ובשל כך, הנוכחות הגופנית היא גם גילוי של פגיעות. באטלר מדגישה כי הפגיעות הזו אינה חולשה, אלא כוח פוליטי. זהו מהלך פרדוקסלי: דווקא החשיפה – לא היכולת להתגונן – היא שמעידה על תוקף התביעה.
הוגים נוספים הלכו בעקבות קו זה. חנה ארנדט, למשל, טענה כבר בשנות השישים שהפוליטי מתחיל במרחב המשותף שבו בני אדם מופיעים כ'מי' ולא רק כ'מה'. אצל ארנדט, היכולת להופיע בפומבי – להיחשף – היא תנאי לקיומה של פעולה פוליטית אותנטית. גם עמנואל לוינס, מנקודת מוצא שונה מאוד, ראה בפניו של האחר את הקריאה האתית המוחלטת – נוכחות שמזמינה תגובה מוסרית.
מי זכאי להיראות?
פוליטיקה של נוכחות מעוררת שאלות כואבות: מי בכלל יכול להיות נוכח? מי זכאי לתפוס מקום ברחוב, בכיכר, בחדשות? אלו שאלות שנוגעות לפמיניזם, לאקטיביזם להט"בי, למאבקים של מזרחים, ערבים, פליטים ומהגרי עבודה. לעיתים, עצם ההופעה בציבור נחשבת "פרובוקציה". המחאה הפמיניסטית שצועדת בלב העיר, הפלסטינים שמתעקשים לציין את הנכבה, הנכים שחוסמים את הכביש – כולם מבצעים אקט שאינו רק תוכני, אלא קיומי.
חוקרת התקשורת פאולה צ’קוברט טענה שהשליטה הפוליטית במרחב הציבורי עוברת דרך שליטה על הניראות. כשקבוצות מודרות מופיעות ברחוב, הן מפרות את הסדר הנתפס כ"נורמלי" – ועל כן הן זוכות לדיכוי. כך, פוליטיקה של נוכחות היא בהכרח פוליטיקה של חתרנות.
האם נוכחות מספיקה?
יש שיטענו: נוכחות איננה מספיקה. העולם דורש הצעות, פתרונות, ארגון. זה כמובן נכון. אך הנקודה של באטלר ושל אחרים אינה שהגוף מחליף את הרעיון, אלא שהוא חושף את מה שהרעיון לבדו לא יכול: את הפצע. את אי-הצדק כשלעצמו. את העובדה שמשהו לא נסבל.
נוכחות פיזית איננה סוף הפוליטיקה – היא תחילתה. זהו רגע שבו המציאות שוב אינה יכולה להמשיך כרגיל. זה הרגע שבו השלטון צריך להחליט: האם להכיר בקיום הזה, או לדחות אותו בכוח. בעולם שבו הדיבור מוצף, הספינים מתוחכמים והציניות חוגגת, יש כוח מהפכני בפעולה הפשוטה של הופעה. הפגנה שקטה, שביתה רעבה, ישיבה על הרצפה. פוליטיקה של נוכחות אינה רק מחאה – היא תביעה קיומית להכרה. לעיתים, היא התזכורת העמוקה ביותר לכך שאנחנו כאן. בגוף. יחד. ושאי אפשר עוד להתעלם.
