ככל שהתרחבה השפעתה של הפסיכואנליזה בראשית המאה ה-20 נעשו הורים לילדים קטנים לחוצים. הרעיונות של הוגים כמו זיגמונד פרויד, מלאני קליין או אלפרד אדלר על המשמעות המכרעת שיש לשנות החיים הראשונות על חיינו הפכה כל דבר שהורים עושים (או לא עושים) להרה גורל. כדי להקל מעט מהלחץ הזה הציע פסיכולוג הילדים דונלד ויניקוט את המושג של "אם טובה דיה" (שבימינו נקרא גם "הורה טוב דיו").
הדבר הראשון והחשוב ביותר ש-"אם טובה דיה" היא לא זה מושלמת. ויניקוט מסביר כי אין הורה שלא עושה טעויות, ואין הורה שמצליח (או צריך) לענות על כל הצרכים והרצונות של ילדו. מה כן יש זה אם או אב נורמליים שחרף מגרעותיהם מצליחים לספק לילדיהם סביבה אישית ומשפחתית יציבה ובריאה. הם לא מושלמים, אך הם טובים מספיק.
רעיון ה-"אם טובה דיה" של ויניקוט נועד גם לצמצם את ההתערבות השלילית לדעתו של מומחים למיניהם בגידול המשפחה. אין צורך לומר לאם שהיא מחזיקה את ילדה יותר מידי על הידיים או פחות מידי. מה שחשוב לתת לאם ולאב את ההרגשה שכל עוד הם עושים את מיטב יכולתם אז הם גם הורים טובים מספיק.
אם טובה דיה וההתפכחות
לפי ויניקוט, התפקיד המרכזי של ההורים הוא לא לשמר לילד את האשליה שהמציאות תענה על כל רצונותיו אלא דווקא לאפשר לו את ההתפכחות ממנה. תהליך הגדילה של הילד כרוך בהכרה בכך שגם ההורים וגם העולם לפעמים יאכזבו אותו, אך זאת מבלי לפגוע בהנאה שלו, התיאבון שלו לחיים והיכולת שלו לקבל את המציאות. אם טובה דיה ואב טוב דיו יהיו שם כדי לעזור לילד לעצב ציפיות בריאות מעצמו ומהסובבים אותו, ואף אחד מאלו לעולם לא יהיה מושלם. גם ההורים אינם מושלמים, וכל ניסיון לטעת בילד את הרושם הזה יוביל לאכזבה שתקרין גם אל תוך חייו הבוגרים. הילד צריך לדעת לסמוך על הוריו ולדעת שהם שם בשבילו, אך הצמיחה הרגשית שלו תלויה בגיבוש עמדה מורכבת ביחס לעצמו ולחייו, כזו השמחה בהם אך גם נכונה לאתגרים שהם יביאו.
מתעניינים בלימודי פסיכולוגיה? התחילו כאן
