מסורת המחשבה המדינית נטתה לראות ברגש כמשהו שלא כדאי לערב כאשר מקבלים החלטות פוליטיות. כולנו היינו רוצים לחשוב שהמנהיגים שלנו מקבלים את ההחלטות האחראיות והשקולות ביותר מבלי לערב יותר מדי את הבטן שלהם. אולם בעבור ההוגה מרתה נוסבאום לחשוב שבני אדם יכולים לנהל את חייהם המשותפים ללא רגשות זה כמו לחשוב שהם מסוגלים לנשום ללא אוויר.
לדברי נוסבאום רגשות אישיים יכולים להטות את השיפוט של כל אדם בכל סיטואציה בה הוא צריך להתנהל עם אחרים, כלומר פוליטיקה (ואחת היא אם מדובר בפרלמנט, כיתה או בניין משותף). מצד שני רגשות הן דבר בלתי-נמנע ועל כן צריך לשים לב לאופן בו הן מתפקדות ולנתב אותן בכיוונים חיוביים.
רגישות דמוקרטית
נוסבאום מסבירה כי מוסדות שלטוניים תמיד מטפחים את סוג הרגשות הדרוש להם. כך למשל שלטון מלוכני יטפח הערצה למלך בעוד ששלטון דיקטטורי יהיה מבוסס על הסתה ופחד. נוסבאום טוענת כי אחת ממעלותיה של הדמוקרטיה היא סוג הרגש שהיא דורשת מאנשים – כבוד ואמפתיה כלפי אחרים. כל שלטון נותן מקום מרכזי לרעיונות ואמונות שמאחדים קבוצות גדולות, אך הדמוקרטיה מסוגלת גם להכיל ולכבד שונות ולתת מקום לאנשים שחושבים וחשים אחרת מהשאר. דמוקרטיה היא שיטה שמהותה נותנת הכרה בכך שרגשותינו השונים הם מה שהופכים אותנו למי שאנחנו. לדבריה "פחד ומונרכיה עובדים יפה ביחד. אבל דמוקרטיה פירושה הצורך לעבוד ביחד עם אנשים אחרים שאתה אולי לא אוהב אבל עדיין מחויב לראות כשווים לך. ואנשים מפחדים לעולם אינם סומכים זה על זה" (לעוד ציטוטים של מרתה נוסבאום).
רגש דמוקרטי לפי נוסבאום הוא ביסודו כזה המכבד את שונותו של האחר ומסוגל לתרגם את ההבדל הזה לעמדות כמו חמלה ואפילו אהבה. האיזון הדמוקרטי מבוסס על כך שגם כשאר שני אנשים מתנגדים הם עדיין תופסים את השוני בניהם במסגרת של זיקה משותפת אחד לשני. כלומר, ברגע שאנחנו מאמינים ונותנים אמון שכולם רוצים את מה שטוב בעבור כולם אז החברה הדמוקרטית מסוגלת לשגשג ולשרוד כל אתגר שעומד בפניה. דמוקרטיה, במילים אחרות, היא הדרך הטובה ביותר להרגיש שכולנו בסיפור הזה ביחד.
