כשהחירום נהיה קבוע
זה מתחיל במשבר. מגפה, מתקפת טרור, מלחמה. הפוליטיקאים פונים אל הציבור: "עכשיו זה לא הזמן לשאלות, עכשיו צריך לפעול." החוקים נדחים, הביקורת מושתקת, פעולות דרמטיות מתקבלות בשם "המקרה החריג". אבל מה אם החריג הזה כבר מזמן הפך לנורמלי? מה אם אנחנו חיים לא במצב יוצא דופן – אלא במצב של חירום מתמשך?
בוני הוניג (Bonnie Honig), מההוגות הפוליטיות הבולטות של הדור האחרון, מציעה בספרה Emergency Politics: Paradox, Law, Democracy (2009) ניתוח מקורי ואמיץ: הדמוקרטיה אינה רק מערכת של מוסדות, אלא מרחב של אי-נוחות קבועה, מתח בלתי פתור, ודינמיקה של התמודדות עם פרדוקסים. מצב החירום – לכאורה האנטיתזה של הדמוקרטיה – דווקא חושף את האופי העמוק שלה.
הפרדוקס של החוק במצבי קצה
הוניג יוצאת נגד תפיסה נפוצה שלפיה יש להשהות את הדמוקרטיה כדי לשמר אותה. תומאס הובס, קרל שמיט ואפילו חלק מהוגי המודרנה הציעו שבשעת סכנה חייבת להיות דמות ריבונית שתחליט "מחוץ למערכת" – בשם הישרדות המדינה. כך נולד רעיון "המצב החריג", שבו החוק מושעה בשם הצלת הסדר.
אבל הוניג מזהירה: מצב החירום אינו רגע טכני – הוא רגע פוליטי. מי שמכריז על חירום קובע מהו האיום, מי נחשב מסוכן, מי זכאי להגנה – ומי לא. והכוח הזה, שמבוסס על פחד, הופך כלי רב עוצמה שמחליש את התרבות הדמוקרטית עצמה: את ההרגל לשאול שאלות, לדון, לערער, להציע אלטרנטיבה.
דמוקרטיה לא מחפשת פתרון – אלא תנועה
במקום להציג את הדמוקרטיה כמערכת שברגע חירום חייבת להיסגר – הוניג מציעה תפיסה אחרת: דמוקרטיה חיה דווקא מתוך התנגשות בין עקרונות. בין שוויון לחירות, בין ביטחון לזכויות פרט, בין עבר לעתיד. זהו לא כשל – אלא לב ההיגיון הדמוקרטי.
לכן, הניסיון לפתור את המתח הזה באמצעות "השעיה זמנית" של כללי המשחק פוגע בדמוקרטיה יותר משהוא מציל אותה. החוכמה אינה לצאת מהסתירה – אלא ללמוד להתקיים בתוכה.
אזרחות כמעשה של אי-ציות
במקום "אזרחות חירום" שדורשת ציות, הוניג מקדמת תיאוריה של אזרחות פעילה: אזרחות שמסרבת להיסגר תחת הפחד, שמתעקשת לשאול מי מרוויח מהחירום, שמבינה שכל סירוב, כל קריאה לחשיבה מחדש – הוא חלק חיוני מהמרקם הדמוקרטי.
היא שואבת השראה מתיאטרון, מפעולה פוליטית, ממרחבים לא רשמיים – שבהם אנשים לא מחכים לסוף החירום כדי לחיות כאזרחים. להפך: דווקא מתוך האי-ודאות, הם פועלים.
הפחד הוא לא רק תגובה – הוא מנגנון
בסופו של דבר, הוניג מלמדת אותנו לזהות את הפחד ככוח פוליטי – לא רק כחוויה אישית. לא כל פחד מזויף, אך גם פחד מוצדק יכול לשמש מנוף לריכוזיות, להחלשה של חופש, לסילוק השאלות הלא נוחות.
ולכן השאלה הדמוקרטית החשובה היא לא "איך נצא מהחירום?" אלא: איך נמשיך להיות אזרחים גם כשאנחנו בתוכו?
