סיכום בהיסטוריה: מלחמת ששת הימים

1. הגורמים שהובילו למלחמת ששת הימים:

1. כניסת צבא מצרים לסיני(בסעיף הקודם)
2. דרישת נאצר לפינוי האו"ם מסיני ורצועת עזה(בסעיף הקודם)
3. סגירת המיצרים ( בסעיף הקודם)
4. ההסלמה עם סוריה (המלחמה על המים)–

בועידת הפסגה הערבית הראשונה ב1964 דנו הערבים בהפעלת מוביל המים הישראלי. עבד אל נאצר שכנע את המשתתפים בוועידה שיש לפעול נגד ישראל אבל לא בפעולה צבאית. לכן הוחלט בוועידה להטות את מקורות הירדן ולמנוע את כניסת המים לשטח ישראל. סוריה החלה בעבודות הכנה למפעל ההטיה. ישראל לא יכלה להשלים עם עבודות ההטיה וראתה בהן פעולה מלחמתית נגדה. מראשית 1965 ועד אמצע 1966 התרחשו בגבול סוריה-ישראל תקריות שכונו "המלחמה על המים". במהלך תקריות אלה תקפו טנקים ומטוסים של צה"ל את הטרקטורים הסוריים עד אשר הופסקה העבודה בצד הסורי.

ב20 במאי 1966 הודיע שר ההגנה הסורי חאפז אל אסד  כי פניו מועדות למלחמה לשחרור פלסטין ולגירוש הפולשים ממנה.  ביולי בוצעו פעולות חבלה רבות נגד ישראל, והסורים הגבירו את קצת פעולות ההטיה הסורי. ב14 ביולי חדרו מטוסי חיל האוויר הישראלי לעומק של 12 ק"מ מזרחית לגבול ותקפו את הציוד הכבד שבו השתמשו הסורים כדי להטות את מקורות הירדן. באמצע ספטמבר הודיעה סוריה רשמית, כי צבאה יסייע לפת"ח באימונים ובמימון. באוקטובר 1966 , בתמיכת ברית המועצות קראו מנהיגי סוריה רשמית לגיוס כליי לצבא ולמלחמה עממית בישראל. ישראל הבינה כבר אז שהפעולות הסוריות עלולות להידרדר למלחמה.

1. הסכם ההגנה שנחתם בין סוריה ומצרים – ב4 בנובמבר 1966 נחתם הסכם הגנה משותף בין מצרים וסוריה, שבו נאמר בין היתר כי שתי המדינות רואות בכל פעולת תוקפנות מזוינת נגד אחת מהן תוקפנות נגד שתיהן.

ב-4 ביוני החליטה ממשלת ישראל לפתוח במלחמה.

דיין ניסח את ההודעה : "הממשלה החליטה לנקוט פעולה צבאית אשר תשחרר את ישראל מן הכיתור ותמנע את ההתקפה העומדת להיערך עליה על ידי כוחות המפקדה המאוחדת של צבאות מדינות ערב…"

2. הצעדים שנקט נאצר ב"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמה:

א. חתימת הסכם הגנה עם סוריה:

בנובמבר 1966 חתמה מצרים על הסכם הגנה הדדי עם סוריה, דבר שמימש את שאיפתם של הערבים לפיקוד משותף.

ב. כניסת צבא מצרים לסיני:

כחצי שנה לאחר ההסכם ב14 במאי 1967, יום העצמאות של ישראל, החל הצבא המצרי (כ100 אלף חיילים ואלף טנקים) נכנס לסיני בתירוץ שצה"ל מרכז כוחות בצפון נגד סוריה, על פי "הוכחות" שהעבירה בריה"מ למצרים. הישראלים לא ציפו לפלישת נאצר לסיני, כי הוא תמיד טען שיצא למלחמה בישראל רק כשיושלמו כל ההכנות ויווצרו תנאים בינלאומיים נוחים לתקיפה. נאצר ידע כי הרוסים אינם מדייקים כאשר מסרו לו כי ישראל מתכוונת להתקיף את סוריה.

נאצר נכנס לסיני בעיקר כדי להפגין את כוחו ולחדש את יוקרתו בעולם הערבי. סיבה נוספת היא רצונו של נאצר להוציא את הצבא המצרי מתימן בה הסתבכו במלחמת האזרחים. כנראה נאצר ל

לא העריך שהפגנת הכוח שלו תסתבך עד למלחמה כוללת.

ג. דרישת נאצר לפינוי כוח האו"ם :

נאצר לא הסתפק בכניסה ראוותנית לסיני , ודרש ב16 במאי פינוי חלקי של כוח החירום של האו"ם. יומיים אחר כך דרש ממזכ"ל האו"ם כי האו"ם יפנה פינוי מלא את סיני.  האו"ם התפנה במהירות בטענה שאין לו ברירה אחרת.ב20 במאי תפסו צנחנים מצרים את עמדות האום בשארם א שייח.

ד. סגירת המיצרים:

נאצר הכריז על סגירת מיצרי טיראן וסנפיר (הכניסה למפרץ אילת) ואמר "אם היהודים מאיימים במלחמה, אנו אומרים להם אהלן וסהלן אנו מוכנים למלחמה". נאצר האמין כי אם תגיב ישראל, תגובתה תהיה מצומצמת שאיתה יוכל להתמודד. הוא גם האמין שבכך יביא לחיזוק שיתוף הפעולה בעולם הערבי נגד ישראל , ואכן צבאות סוריה וירדן הידקו את שיתוף הפעולה עם מצרים.

3. השפעות ותוצאות מלחמת ששת הימים

ישנן מספר תוצאות של מלחמת ששת הימים

1. במישור הבינ"ל-לאחר מלחמת ששת הימים נשלטה המערכת הבינלאומית על ידי ארצות הברית וברית המועצות. כל מעצמה ביקשה להתחזק ולבלום את עוצמתה של האחרת. באוקטובר 1967 קראה ממשלת ישראל למשא ומתן ישיר בין ישראל ומדינות ערב במגמה להגיע לשלום קבע; קריאה שלא זכתה לתגובה.

בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון (של האו"ם) את החלטה 242 שהייתה מקובלת על המעצמות ועל רוב מדינות המזרח התיכון, כולל ישראל. ההחלטה הדגישה את הצורך בשלום צודק בו תוכל כל מדינה באזור לחיות בביטחון והכילה קריאה לנסיגת ישראל משטחים שנכבשו, לביטול מצב הלוחמה ולכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינות האזור. ההחלטה הדגישה את הצורך לערוב לחופש השיט בנתיבי המים הבינלאומיים באזור. דובר בהחלטה באופן סתמי אל נסיגת ישראל מ"שטחים" בלי לקבוע מאיזה שטחים. הערבים פירשו את ההחלטה כנסיגה כללית לגבולות 1967. למחרת ההחלטה  במועצת הביטחון הכריז עבד אל נאצר כי "כל מה שנלקח מאיתנו בכוח-אין להשיבו אלא בכוח".

במישור היחסים הדיפלומטיים נותקו היחסים בין ישראל לברית המועצות והמדינות הקומוניסטיות וכמה ממדינות אפריקה.

השפעת המלחמה על ישראל

עם תום המלחמה שלטה ישראל בשטחים עצומים, פי שלוש משטחה לפני יוני 1967. השטחים כללו את מדבר סיני ורצועת עזה יהודה ושומרון ורמת הגולן. שטחים אלה הקנו לישראל עומק אסטרטגי חשוב ואפשרו שליטה על בארות הנפט בסיני.כושר הספיגה של ישראל גדל. האיום התקרב לבירות ערב וליעדים חיוניים אחרים. בידי ישראל נותר קלף מיקוח- שטחים, שאפשרו לה להציע לערבים את החזרתם תמורת שלום.  ישראל לא סיפחה את השטחים שכבשה עקב לחצים מדיניים קשים וחשש מגידול האוכלוסייה הערבית במדינה. רק ירושלים היהודית אוחדה עם ירושלים הערבית.

1. אופוריה- המלחמה עוררה לא רק תחושת שמחה אלא תחושת גאווה בעם שלעתים אף גבלה ביהירות. העם כולו הריע לשר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין. העם האמין כי הערבים למדו לקח סופי וכי תן עידן המלחמות בניצחון ישראלי חד משמעי. ראשי הממשלה בישראל האמינו כי הערבים יסכימו לעשות עתה שלום עם ישראל בכל מחיר. מזכ"ל האו"ם מינה את הדיפלומט השוודי גונאר יארינג לתווך בין הצדדים, כדי שיגיעו להסדר מוסכם בדרכי שלום. במשך למעלה משנה לא הניבו מאמצי התיווך של יארינג הישגים משמעותיים.
2. הויכוח בעם על עתיד השטחים- עד יוני 1967 היו גבולות הקו הירוק מקובלים על רוב העם. מלחמת ששת הימים הולידה מציאות חדשה. החלו ויכוחים קשים בין מחנות בעם על עתיד השטחים. התנועה למען ארץ ישראל השלמה טענה כי השטחים הינם חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, נחלת אבות. לעומתם טען מחנה שלום וביטחון , כי אין להחזיק בשטחים כבושים ולשלוט באוכלוסיה המתגוררת בהן, כיוון שזה לא מוסרי על פי עקרונות הציונות.
3. יהדות התפוצות מריעה לישראל- יהדות התפוצות עקבה בדאגה עצומה אחר ההתרחשויות בישראל. לאחר הניצחון התחלפה הדאגה בגאווה. יהודים רבים הזדהו עם מדינת ישראל והכריזו על כך בגלוי. חל גידול ניכר בהיקף התיירות של יהודים לישראל, בעיקר מארצות המערב ומאמריקה הדרומית. באותה תקופה גם הייתה גל של עלייה יהודית מברית המועצות.
4. ההתיישבות בשטחים ותוכנית אלון- מלחמת ששת הימים הביאה לידי מפנה בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל,  הוקמו עשרות ישובים ישראלים.  למשל בגולן- מרום גולן וקצרין;  בסיני הוקמה העיר –ימית , ביהודה ושומרון למשל גוש עציון הוקם מחדש וגם הוקמה קריית ארבע.
   הגידול  בהתיישבות , הוויכוח הציבורי  ובעיות הביטחון של ישראל הביאו לגיבוש מספר תוכניות ביחס לשטחים. התוכנית המפורסמת מכולן הייתה תוכנית אלון, שחוברה מיד לאחר המלחמה. תוכניתו לא אומצה רשמית מעולם על ידי ממשלות ישראל, אך הייתה בסיס לדיונים ולתוכניות של כל ממשלות ישראל.
   עקרון התוכנית היה שמותירים גבולות ביטחון לישראל עם מינימום אוכלוסיה פלסטינית בתוכה. עיקרי התוכנית היו שהגבול המזרחי של ישראל יהיה נהר הירדן והקו החוצה את ים המלח וכי לפלסטינים תוענק עצמאות בגדה המערבית.רוב חצי האי סיני יוחזר למצרים ,כאשר בשליטת ישראל תישאר הגדה המערבית של ים סוף מאילת עד שארם א שייח'. כמו כן עמק הירדן, ירושלים , גוש עציון וקריית ארבע יישארו בשליטה ישראלית. רוב רמת הגולן תישאר בידי ישראל.
   ההצעה הועלתה לדיון בממשלה, וזו החליטה שלא להחליט על המפלה העתידה כל עוד אין התקדמות לקראת משא ומתן.

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון