סיכום: פרוייקט חוקה בהסכמה – עקרונות יסוד: אופי המדינה
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
1. אופי המדינה
חלופה א':
(א) ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית.
(ב) מדינת ישראל מכבדת את זכויות האדם של כל תושביה.
(ג) מדינת ישראל תאפשר לכל תושביה לפעול לשימור זהותם, שפתם, דתם ומורשתם על-פי השקפתם ובהתאם לחוקי המדינה.
חלופה ב':
(א) ישראל היא מדינת הלאום היהודי [גרסה ב': המדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית].
(ב) מדינת ישראל היא דמוקרטיה [גרסה ב': בסיס השלטון בישראל הוא הסכמת אזרחי המדינה, ללא הבדל דת או לאום.]
(ג) מדינת ישראל מכבדת את זכויות האדם של כל תושביה.
(ד) מדינת ישראל תאפשר לכל תושביה לפעול לשימור זהותם, שפתם, דתם ומורשתם על-פי השקפתם ובהתאם לחוקי המדינה.
חלופה ג':
הסעיף לא ייכלל בחוקה.
הסבר: בנושא אופי המדינה ניטשת מחלוקת גדולה הן בין ערבים ויהודים והן בין קבוצות של יהודים.
גישה אחת (חלופה ג') אומרת כי לאור עומק המחלוקת יש להימנע מהתייחסות ל אופי המדינה בחוקתה. במלים אחרות, חלופה ג' משמעה לבחור בחוקה "רזה" בעניין זה.
עקרונית ניתן לדון באפשרות הזו, אך אין לה תמיכה גדולה. בעיקר הדבר נכון אחרי אפיון המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" בחוקי היסוד בעניין זכויות האדם מ-1992. ההחלטה לא לכלול את הביטויים האלה או דומיהם בחוקה (שניתן היה לתמוך בה מלכתחילה משיקולים מוסדיים של רצון לא להפוך את השאלות של האיזונים בין השניים לשאלות חוקיות וחוקתיות המוכרעות בבתי המשפט) היא עכשיו בעלת משמעות של הוצאת האפיון הזה מן החוקה.
לכן נראה כי לחלופה השלישית של אי התייחסות לנושא אין סיכוי רציני להתקבל. להפך. נראה כי עבור חלק גדול מתומכי המהלך החוקתי הנוכחי, ההזדמנות לתת ביטוי בחוקה לאופי המיוחד של המדינה היא אחד הטעמים העיקריים לנכונות להיכנס למהלך החוקתי.
למסקנה זו יש גם צידוק על רקע ההיסטוריה של הקמת המדינה וההעדפות של רוב הציבור החי בה.
במחלוקות העמוקות בין יהודים לגבי מהותן של הקשר בין המדינה ובין העם היהודי והדת היהודית ניתן לטפל במגוון צורות, כפי שנעשה למשל בהכרזה על הקמת המדינה. בכך מקיימת החוקה את התפקיד של יצירת לכידות סביב נושא זה, בחריג של עמדת חלק ניכר מן המנהיגות של הציבור הערבי.
שתי החלופות הראשונות משלבות הדגשת הקשר המיוחד של המדינה לעם היהודי עם מחויבות מלאה לשוויון אזרחי. ההבדלים בין החלופות ובין הגרסאות הוא בכך שהן מדגישות יסודות אחרים ועושות איזון אחר, בעיקר ברמה ההצהרתית.
אין ביניהן הבדל עקרוני לעניין הרעיון כי המדינה היא יהודית (במובן שאינו מפורש), אבל גם דמוקרטית ומחויבת לזכויות האדם של כל אזרחיה ותושביה.
סעיף קטן (ג) (או סעיף קטן (ד) בחלופה ב') מאמץ לתוך הסעיף הראשון בפרק העקרונות את ההכרה בכך שזכויות האדם כוללות לא רק זכויות פרט אלא גם זכויות ומצהיר במפורש כי ישראל מכירה בזכויות של קהילותיה התרבותיות השונות לשמור על מאפייני תרבותן.
הערות על ההבדל בין הניסוחים:
הביטוי "מדינה יהודית" שומר יותר על העמימות בין מובן דתי ומובן לאומי או מובן משולב של יהודיות, בעוד ש"מדינת הלאום היהודי" נראית כמדגישה יותר את ההיבט הלאומי. אבל שני הביטויים יכולים למלא את שני התפקידים. "מדינת העם היהודי" נראה כמדגיש יותר שהמדינה אינה של אזרחיה הלא יהודיים, דבר שהביטוי "המדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית" אינו עושה. (התלבטות זו הופיעה בעבר במהלך חקיקתו של סעיף 7א בחוק-יסוד: הכנסת.) ואמנם, נראה כי בית המשפט נתן לביטויים אלה פרשנות דומה.
לחלופה ב' כמה יתרונות. ראשית, היא אינה נותנת פתח לויכוח, שכבר הפך די עקר, בשאלה אם ישראל יכולה להיות גם 'יהודית' וגם 'דמוקרטית'. היא גם מבחינה בין שני האפיונים ואינה מעמידה אותם כאילו הם באותה רמה. ישראל היא המדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית (או מדינת הלאום היהודי), ובאותה מידה היא גם מדינה דמוקרטית.
לעומת זאת לניסוח של סעיף קטן (א) בחלופה א' יש יתרון חשוב של התאמה לחקיקה הישראלית עד כה (הן בחוקי היסוד של 1992 הן בחוק המפלגות, התשנ"ב-1992. בנוסף, גם סעיף 7א בחוק-יסוד: הכנסת, שבאופן מקורי הבחין בין שני היסודות ודיבר על ישראל כמדינתו של העם היהודי ועל דמוקרטיה כיסודות נפרדים, תוקן בשנת 2002 כך שהוא מדבר על מדינה "יהודית ודמוקרטית").
החלופות המוצעות כאן אינן כוללות התייחסות כלשהי לעובדה כי בישראל קיים גם מיעוט ערבי ילידי. סעיף קטן (ג) (ושוב: סעיף קטן (ד) בחלופה ב') אמנם כולל את המיעוט הערבי בין הקבוצות הזכאיות לשמור על תרבותן אך הוא אינו משקף את המרכזיות והגודל של המיעוט הזה בציבור בישראל כמו גם את הניכור שהוא חש מן האפיון של המדינה כ"יהודית" או כמדינתו של העם היהודי. שיקול חשוב לטובת ציון מפורש כזה היא המציאות. בישראל קיים מיעוט כזה וקיימת בעיה כאשר הדבר אינו מוזכר במפורש.
צריך לומר גם כי ההכרזה על קיומו של מיעוט כזה בחוקה אינה מבטאת בהכרח הכרה ממוסדת של המדינה בו כבמיעוט לאומי מובחן.
זו סוגיה אידיאולוגית חשובה שהכנסת תצטרך להכריע בה. בהצעה בסעיף זה לא נכללה אפשרות של ציון מפורש של המיעוט הערבי מפני שעמדת הרוב המכריע של מנהיגי הציבור הערבי שעסקו בנושא היתה התנגדות נחרצת לקבל את האפיון של ישראל כמדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. לא נוצר הרושם כי הם יהיו מוכנים לקבל אפיון כזה גם אם תחוזק ההכרה ההצהרתית במעמדם המיוחד במדינה. על רקע זה לא נראה נכון לצרף התייחסות מפורשת למיעוט הערבי בסעיף הפותח את פרק העקרונות (מעבר להתחייבות הכלולות בסעיף זה לשמור על זכויות האדם של כל התושבים ולקביעה כי בסיס השלטון הוא הסכמת הציבור כולו).
כמו כן לא צוינה כאן כחלופה אחת מן החלופות המוצעות בדרך כלל על ידי מנהיגי הציבור הערבי לאפיון המדינה, כגון האמירה כי היא רב לאומית או רב תרבותית. אפיון "נייטרלי" כזה אינו מקובל על ידי רוב הציבור היהודי בישראל.
יש לציין כי יש חוסר עקיבות בהצעות אותם נציגים בעניין זה, שכן מצד אחד, לצד אפיון המדינה ככזו (ובמקביל להימנעות מהדגשת הקשר המיוחד של המדינה עם העם היהודי) הם דורשים עיגון מפורש של זכויות קבוצתיות של המיעוט הערבי כמיעוט לאומי. ומצד שני, היו חברי כנסת ערבים שאמרו כי אינם רוצים בהשתייכות למיעוט ערבי ואין להם בעיה בכך שישראל היא מדינת הלאום היהודי כל עוד נשמרות זכויותיהם האזרחיות, הפוליטיות והתרבותיות. בתנאים אלה לא מצאנו לנכון לכלול חלופה המכריזה על המיעוט הערבי כמיעוט לאומי.
סוגיות בנושאי החוקה בישראל:
אופי המדינה