אדם טוב עושה טעות ששולחת את חייו ואת חיי כל הסובבים אותו למערבולת של צרות. ככה, פחות או יותר, ניתן לסכם כל טרגדיה יוונית וכל יצירת ספרות שאי פעם נכתבה בהשראתה מ"אנטיגונה" ועד "שובר שורות".
הגיבור הטראגי הוא על פי רוב אדם בעל איכויות מיוחדות, ממעמד מלוכה או בעל ברכה ייחודית. אך הוא גם לא בהכרח מושלם מבחינה מוסרית ובכך אנו יכולים להזדהות איתו. הגיבור הטראגי הוא גם אנושי, וככזה דומה לנו, משום שיש פגם שאותו כינו היוונים "המרטיה". פגם דרמטי זה הוא שגורם לו לעשות טעות קריטית ששולחת אותו בדרך הישירה לאסון.
המלך אדיפוס, לדוגמא, מתחיל עם אדיפוס במעמד מרומם של נסיך ומסתיים כאשר הוא נווד עיוור ומקולל. הפגם של אדיפוס הוא הגאווה שלו בניסיון להמנע מהגורל שנובא לו, וזה בדיוק מה שגורם לגורל הזה להתממש. מבלי להיות מודע לכך, הוא הורג את אביו ומתחתן עם אימו. כאשר מתגלית הטעות הנוראה יעקור אדיפוס את עיניו ויצא לגלות.
מאז ימי הטרגדיה היוונית מלאה תולדות הספרות האנושית בסיפורים על אדם טוב שעושה טעות קשה, או שמוצא את עצמו במצב בלתי אפשרי כמו אנטיגונה, וכתוצאה מכך מסבך את עצמו ואת הסובבים אותו בדרמה פתלתלה, מותחת ולעתים עצובה. הסיבה שאנחנו ממשיכים להמשך אל סיפורים כאלו היא אותה סיבה שמשכה את היוונים אל התיאטראות. לפי אריסטו, החוויה של צפייה בטעויות של גיבורי הטרגדיות היוונית מעוררת בנו את הפחד שדבר כזה יקרה גם לנו. באותו זמן אנו גם חווים חמלה כלפי המפלה של הגיבורים מכסאם הרם אל סופם המר, ובכך שאנו בוכים על גורלם אנו חווים "קתרזיס" והקלה.
עד היום סרטים וספרים רבים מפגישים אותנו עם הפחדים שלנו דרך הסיפור של גיבור מיוחד אך כזה שאיתו אנחנו מסוגלים להזדהות. גיבור זה פוגש בסכנה ומתמודד עם האסון ובסופו של דבר אנו מסוגלים לשמוח בניצחונו או לבכות על מפלתו ולצאת מהקולנוע או לסגור את הספר בהרגשה טובה יותר. היוונים הקדמונים השתמשו בדרמה, הטרגדיה והקומדיה, כאמצעי לטיפול פסיכולוגי קולקטיבי. הספרים, הסרטים, התאטרון וכל האמנות שאנחנו יוצרים הם המשך של אותו דבר.
למתקדמים: קראו על הולדת הטרגדיה אצל הפילוסוף פרידריך ניטשה.
