הזכות להגדרה עצמית נחשבת לאחת מהזכויות הקולקטיביות המרכזיות של קבוצות לאומיות, אתניות ותרבותיות. פירושה הבסיסי הוא שלכל עם או קבוצה שיש לה תודעה לאומית, יש הזכות להחליט בעצמה על גורלה הפוליטי, החברתי והתרבותי – בין אם במסגרת מדינה עצמאית, אוטונומיה אזורית או השתלבות שוויונית במדינה קיימת.
שורשים היסטוריים ורעיוניים
הרעיון של הגדרה עצמית התחזק במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם עליית עקרון העמים (self-determination of peoples), שהוצג על ידי נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. גם לאחר מלחמת העולם השנייה ובעידן הדה-קולוניזציה, הפך עקרון זה לכלי מרכזי במאבקים לשחרור לאומי של עמים תחת שלטון זר. כיום, הזכות מעוגנת באמנת האומות המאוחדות ונחשבת לעקרון יסוד במשפט הבינלאומי.
הוויכוח על מקור הלאומיות – ומכאן גם על הזכות להגדרה עצמית – עומד בלב המחשבה הפוליטית המודרנית. היסטוריונים כמו ארנסט גלנר טוענים כי הלאומיות היא תופעה מודרנית שנולדה מהצורך של מדינות מודרניות לבנות אוכלוסייה מלוכדת וניתנת לניהול, בעיקר לנוכח אתגרי הכלכלה, התיעוש והגלובליזציה. לפיכך, לא התנועה הלאומית יצרה את המדינה – אלא המדינה יצרה את הלאום, באמצעות יצירת שפה משותפת, חינוך ציבורי ונרטיב אחיד. מנגד, הגישה הרומנטית הקלאסית טוענת כי הלאום קודם למדינה: הזהות הלאומית היא תודעה אותנטית שקדמה להקמת מסגרות פוליטיות, כפי שאירע בגרמניה ובאיטליה במאה ה־19.
בין שתי הגישות הללו מציע בנדיקט אנדרסון גישה שלישית: הלאום, לדבריו, הוא "קהילה מדומיינת" – תוצר של כוחות פוליטיים ותרבותיים שביקשו ליצור תחושת שותפות באמצעות הפצת עיתונות, חינוך וסמלים משותפים, גם כשבפועל לא הייתה היכרות אישית או אפילו שפה אחת בין חברי הלאום. עם זאת, אנתוני סמית' סבור שתחושת השייכות הלאומית חייבת להיבנות על בסיס היסטורי, תרבותי או סמלי כלשהו – גם אם אינו מדויק היסטורית – כדי שתצליח לעורר סנטימנט לאומי עמוק. כל אחת מהגישות הללו מציעה הבנה שונה של הזכות להגדרה עצמית: כתולדה של צורך פוליטי, כהתעוררות אותנטית או כתודעה מדומיינת שמעצבת זהות.
ההתפתחות ההיסטורית של הזכות להגדרה עצמית
הזכות להגדרה עצמית קיבלה ביטוי מדיני ברור בראשית המאה ה־20, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר נשיא ארצות הברית וודרו וילסון קידם את הרעיון כבסיס להסדרת גבולות באירופה. ההנחה הייתה שהמתחים האתניים באימפריות הרב-לאומיות גרמו לאי יציבות, ולכן הדרך ליציבות היא לאפשר עמים לקבל ריבונות על בסיס לאומי. אך העיקרון יושם באופן חלקי בלבד, ורק לקבוצות שקיבלו הכרה בינלאומית – ואחרות נותרו מודרות.
הגל הבא של מימוש הזכות התרחש לאחר מלחמת העולם השנייה, עם תהליך הדה-קולוניזציה של אפריקה, אסיה והמזרח התיכון: עמים שנשלטו על ידי מעצמות קולוניאליות החלו לתבוע עצמאות לאומית מתוך שאיפה לשחרור. עיקרון ההגדרה העצמית הפך למונח משפטי רשמי כשעוגן באמנת זכויות האדם של האו"ם בשנת 1966.
כך הפך רעיון שפעם היה פילוסופי ורעיוני – לנורמה בזירה הבינלאומית, גם אם לא תמיד נאכפת. התנועה הלאומית היהודית, שהתפתחה באותה תקופה, ראתה את עצמה חלק מהתהליך הזה – אך לצידה קמו גם תנועות לאומיות נוספות שדרשו את אותה הזכות, ולעיתים באותו מרחב גיאוגרפי. בכך נחשף המתח בין האוניברסליות של הרעיון לבין המורכבות של יישומו בפועל.
תנאים ואתגרים
אף על פי שמדובר בזכות עקרונית, מימושה בפועל תלוי במורכבויות פוליטיות, גאוגרפיות ודמוגרפיות:
מי נחשב ל"עם"? לא קיימת הגדרה אחידה או ברורה, מה שיוצר ויכוחים מתמשכים.
מה עושים כשכמה קבוצות טוענות לאותה טריטוריה?
כיצד מאזנים בין זכות ההגדרה העצמית לבין שלמותה הריבונית של מדינה קיימת?
האם כל תביעה לעצמאות ראויה להכרה בינלאומית?
מימוש צורות שונות
הגדרה עצמית אינה בהכרח הקמת מדינה נפרדת. יש קהילות שבחרו ב:
אוטונומיה תרבותית או מנהלית (כמו הקטלונים בספרד).
מודלים פדרליים (כמו שווייץ או קנדה).
שילוב במדינה ריבונית תוך שמירה על ייחוד תרבותי.
בין שוויון לכוח
למרות הצגתה כזכות אוניברסלית, בפועל מימוש הזכות תלוי לא רק בצדק או בעקרונות מוסריים – אלא גם בכוח פוליטי, הכרה בינלאומית ונסיבות גאופוליטיות. במקרים מסוימים, קבוצות גדולות ומשפיעות זוכות להכרה, בעוד קבוצות אחרות נדחקות לשוליים.
לסיכום, הזכות להגדרה עצמית עוסקת בלב השאלה "מי אנחנו?" – אך גם בשאלה "איך אנחנו חיים יחד?". זוהי זכות שמעלה תקוות גדולות אך גם דילמות עמוקות, והיא מזמינה אותנו לחשוב על איזון בין זהות לשותפות, בין שחרור לאחריות.
ראו גם:
המקורות הרעיוניים של ההגדרה העצמית
