סיכום: פרוייקט חוקה בהסכמה – עקרונות יסוד: שפה
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
7. שפה
(א) עברית היא שפת המדינה.
הבחירה היא בין הסדרה חוקתית מפורשת של העברית כשפת המדינה ומעמד מיוחד לשפה הערבית ובין הימנעות מהתייחסות לנושא בחוקה.
(ב) לערבית מעמד מיוחד כשפתם של תושבי ישראל הערבים..
חלופה ב': הסעיף לא ייכלל בחוקה.
היתרון של הימנעות מהתייחסות לשפה בחוקה מבחינת המיעוט הערבי הוא שאז נשמרת העמימות של המצב המשפטי הקיים, שיש המפרשים אותו כאילו העברית והערבית שוות מעמד בישראל. עמימות זו נסמכת על הוראת דבר המלך במועצה שקבעה שלוש שפות רשמיות שוות מעמד: אנגלית, ערבית ועברית (כאשר האחרונות חלות באזורים שייקבעו). עם קום המדינה בוטלה השפה האנגלית כשפה רשמית ונותרו העברית והערבית. בשורה של פסקי דין, ובמיוחד בפסק הדין עדאלה הקשור לשילוט בערים מעורבות, ננקטה עמדה התומכת בכיתוב ערבי שווה במקומות ציבוריים, בין השאר בהסתמך על הוראות דבר המלך במועצה.
ואכן, מטעם זה היו שתמכו בחלופה של הימנעות מהתייחסות לשפה בחוקה. כמה נציגים ערביים בדיוני הוועדה ביקשו רק כי החוקה לא תשנה לרעה את המצב הקיים ולא תנגוס בהישגים קיימים מבחינת מעמדה של השפה הערבית בישראל. אלא שלשאלה מה הוא הסדר שלא ישנה את המצב המשפטי לרעת הערבים אין תשובה ברורה. אם המצב המשפטי הקיים כולל את האפשרות של ישראל כמדינה דו לשונית, כל הצעה מסוג זו המובאת כאן היא שינוי לרעה.
ההצעה המובאת כאן מבוססת על קריאה שונה של המצב המשפטי הקיים, גם אחרי פסק הדין בעניין השילוט. פסק דין זה נותן מקום חשוב לשפה הערבית ולצורך לתת לה מקום בספירה הציבורית של ערים שיש בהן ריכוז ערבי גבוה כסימן של כבוד ושל שוויון אולם אינו קובע (ואף נוקט עמדה שונה במפורש) שישראל היא מדינה דו לשונית. בעיני רבים, הכרזה ברורה של הגישה של ישראל לשפה, ברוח ההסדרים המוצעים כאן, משקפת נכון יותר הן את המציאות, הן את המצב המשפטי הקיים, והן את המצב המשפטי הרצוי.
ההסדר המוצע כאן קובע כי עברית היא שפת המדינה. הדבר אינו נובע רק מהקשר הייחודי בין המדינה ובין העם היהודי. ידוע הוא כי אין כמעט מדינות שהן באופן אמיתי ועמוק דו לשוניות או רב לשוניות. יכולת אפקטיבית של תקשורת היא צורך חיוני בכל מדינה. מצב של "מגדל בבל" הוא קללה ידועה. הצהרה על רב לשוניות יכולה להיות עניין פוליטי ואידיאולוגי אולם רק לעתים רחוקות היא מתממשת. כך, למשל, בתקופת המנדט הבריטי היתה האנגלית השפה בה תקשרו עם השלטון, ואילו בתוך הקהילות הלאומיות היתה הגמוניה של שפת הקהילה (ערבית בין הערבים, ומאבק מרתק בסוגיית השפה שהסתיים בניצחון העברית בין היהודים).
דווקא לאור זאת ניתן לשאול מדוע לא תוכל המדינה ללכת לקראת תושביה ואזרחיה דוברי הערבית ולהכריז על עצמה כעל מדינה דו לשונית. אף אם בפועל תישמר ההגמוניה של העברית, יטען הטוען, לפחות ברמה ההצהרתית יהיה כאו ניסיון להכיל את דוברי הערבית.
ניסיון להכיל את דוברי הערבית נעשה גם בהצעה המובאת כאן, המעניקה הכרה ייחודית לערבית בשתי רמות. ערבית היא השפה היחידה המאוזכרת בחוקה למרות שיש בישראל קבוצות גדולות אחרות שיש להן שפות תרבות משלהן (למעשה, קבוצת העולים מרוסיה גדולה יותר מקבוצת הערבים בישראל). היא זוכה למעמד ייחודי זה בשל העובדה שהערבים בארץ הם מיעוט ילידי ולא מיעוט מהגר. שנית, הערבית מתוארת בהצעה כשפתו התרבותית המכוננת של המיעוט הערבי בישראל. העובדה כי ניתן לה מעמד מיוחד בחוקה פירושה כי הערבית אינה רק שפת יחידים, והחוקה מכירה במשמעות הקבוצתית תרבותית שלה. החוקה אינה מפרשת את הדרכים בהן יבוא לידי ביטוי המעמד המיוחד של השפה הערבית אולם אין כל מגמה לשחוק את הדרכים הרבות והמגוונות שבהן מוכר לה מעמד כזה כיום. הסעיף מתיישב כמובן עם חיזוק של מעמד השפה הערבית הן בקרב דוברי השפה והן בקרב האוכלוסייה בכללה. הכרזה על ישראל כמדינה דו לשונית היא בעלת השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר, ולא נראה שיש לה הצדקה. היא עשויה אף לפעול נגד האינטרס של המדינה שכל תושביה ישלטו בשפה העברית ויוכלו להשתלב במשק ובחברה. הכרזה כזו גם עשויה לעודד דרישות כי ייעשה מאמץ גדול על מנת שדוברי ערבית לא יצטרכו להיזקק לעברית. מצב כזה יפעל לרעת סיכויי ההשתלבות של הערבים ולרעת המשק הישראלי כולו.
יחד עם זאת, ההסדרה המוצעת כאן עומדת במשאלה לפיה לא תהיה שחיקה במעמדה של הערבית כיום. אמת, ההסדרה המוצעת אינה מעגנת את פרטי המצב הקיים בנושא השפה (כגון קיום מערכת חינוך ציבורית בערבית, או את פרטי הפסיקה בעניין השילוט) ברמה החוקתית, אבל ההסדרה החוקתית אינה אמורה לעסוק בהסדרים פרטניים. אין בהסדרה החוקתית המוצעת שום דבר המחליש את הנטייה לשמר את המצב הקיים או אף לחזקו. שילוט בערבית לפחות במקום שחיים ערבים היא דוגמא בולטת למעמדה המיוחד של השפה. גם מסמכים בינלאומיים אינם מקנים למיעוטים זכויות פרטניות ברמה של שילוט. מדיניות השפה בישראל כלפי הערבית מעניקה הרבה מעבר להתחייבויות הבינלאומיות בנושאי שפה, ואין שום מגמה לשנותה או לצמצם את ההכרה בערבית כשפת האם של המיעוט הערבי ובסיוע למיעוט הערבי לשמור את שפתו ולהנחילה.
מצד שני, המצב המשפטי הקיים הוא שריד של ההסדר המשפטי מתקופת המנדט, בה חיו בארץ ישראל/פלסטינה שני עמים, שלכל אחד מהם ניתן לפעול בשפתו הוא. הוא אינו מתאים למציאות של היווצרותה של מדינה שיש בה רוב יהודי ניכר , בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית מדינתית, ואשר שפתה בפועל היא השפה העברית. אחת ממטרות החוקה היא לקבוע בישראל הסדרים המתאימים לקיומה העצמאי. אין הצדקה לשמור דווקא בנושא מרכזי זה את ההסדר המנדטורי.
סוגיות בנושאי החוקה בישראל:
שפה
