כשאנחנו עייפים מדי בשביל לחיות
את העייפות הזו אנחנו מכירים היטב. לא זו של סוף יום עבודה קשה, אלא זו שמתחילה כבר בבוקר, כזו שאין לה שם רפואי ברור, אבל גם לא צריך – כי כולם מרגישים אותה. העייפות הפנימית הזו היא לב לבו של ספרו הקצר והחכם של הפילוסוף הדרום-קוריאני ביאונג-צ'ול האן: The Burnout Society ("חברת הברנאואט/תשישות/שחיקה").
האן, שחי וכותב בגרמניה, מציע אבחנה מטרידה אך מפוכחת: החברה המערבית בעשורים האחרונים עברה מהיגיון של משמעת להיגיון של פרודוקטיביות. פעם עוד עמד מעלינו "האדם הצייתן", שהתמודד עם איסורים, חוקים, מוסדות. היום אנו חיים בעידן "האדם ההישגי", שמתמכר לאפשרויות, יוזמות, פרויקטים עצמיים – והופך בעצמו לאובייקט של ניצול עצמי במרדף מתמיד אחר הצלחה. אז כיצד הפך שוק העבודה המודרני למקום בו אנחנו אחראים לדיכוי של עצמנו?
המהפך השקט של החירות
בעולם שבו אתה המעסיק של עצמך, אין לך עם מי להתווכח. ההפרדה בין זמן עבודה לזמן פנאי מתמוססת. הטלפון בעבודה, הדוא"ל בלילה, הפרויקט האישי בסוף השבוע – הכול נהיה חלק מתנועה אחת של מיצוי עצמי. אבל מיצוי עבור מה? עבור הרעיון שניתן – ושחובה – להתייעל, להשתפר, להפוך לגירסה טובה יותר של עצמך.
האן טוען שמנגנון העינוי של החברה הזו הוא שהאדם מאמין שהוא חופשי. הרי אף אחד לא מכריח אותך לעבוד שעות נוספות. אתה פשוט רוצה להצליח. אתה בוחר להשקיע. אתה בוחר לא לנוח. זו בדיוק הבעיה: הפנמת ערכי היזמות הפכה את החירות עצמה לאשליה שמסתירה דינמיקה של שליטה וניצול. אנחנו לא מפסיקים לעבוד לרגע ועדיין חשים שזו בחירה חופשית שלנו.
מברנאואט מהיר לחירות איטית
חברת התשישות, לפי האן, איננה רק תופעה תרבותית – היא גולשת גם לשפה הרפואית: לא עוד נוירוזה ודיכוי פנימי, אלא דיכאון, שחיקה, ADHD, תסמונות חרדה. הגוף והנפש קורסים תחת משטר של דרישה אינסופית להתכוונן, להתרכז, להתחדש. האדם כבר לא נח בין משימות – הוא מתכלה בתוכן.
וזה לא קורה רק לפרילנסרים בהייטק. גם תלמידי תיכון, פעילים חברתיים, אמנים ועובדי ציבור מופעלים דרך אותו הגיון פנימי: אם אתה לא מתקדם, אתה נחשב כישלון. אם אתה לא משתפר – סימן שלא התאמצת מספיק.
המסר של האן אינו קריאה לנוסטלגיה אלא לאומץ. לא להפסיק לעבוד, אלא להתחיל לשאול – למה? בשביל מי? מי קובע את המדדים? הוא אינו רומנטיקן של עצלות, אלא פילוסוף של קצב: מי שלא מסוגל לעצור, לא מסוגל לבחור באמת. חירות אמיתית, לפי קריאתו, נולדת מהמרחבים שבהם איננו נמדדים. מהמילים שנאמרות לא כדי לשכנע. מהקשרים שלא נבנים על רווח. מהמחשבות שאין להן תכלית.
אולי דווקא שם, באי-היעילות הפראית של הלא-נחוץ, אפשר להתחיל לדמיין קיום אחר – לא כחברת תשישות, אלא כחברת הקשבה.
