סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 2
נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה (המכון הישראלי לדמוקרטיה. תשס"ג), מאמר א': "עתיד הדמוקרטיה".
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
אידאלים וחומר גס
נורברטו בוביו ב"עתיד הדמוקרטיה" מעדיף להתעסק בפער שבין אידאלים דמוקרטיים לבין "דמוקרטיה מצויה" ולא בתמורות בדמוקרטיה. מביא ציטטה מד"ר ז'יוואגו: "זה חזר וקרה בהיסטוריה מספר פעמים. מה שנתפס כאצילי ונעלה הפך למציאות גסה. כך הפכה יוון לרומא וההשכלה הרוסית הפכה למהפכה הרוסית". ובכך המחשבה הליברלית של לוק, רוסו, דה טוקוויל, בנת'האם ומיל לפעולות של… [הכותב מזמין אתכם להשלים את המשפט!]. כאן נדון באותו "חומר גס".
התהוות החברה הפלורליסטית
דמוקרטיה נולדה מתפיסה אינדיבידואלית של החברה ובכך שונה מהתפיסה שנהגה קודם לכן לפיה הכלל עליון על הפרט. הדמוקרטיה רואה בכל חברה, בעיקר חברה פוליטית, מוצר מלאכותי שהוא תולדה של רצון הפרטים. לשינוי התפיסתי תרמו שלושה אירועים מרכזיים המאפיינים את הפילוסופיה החברתית בעידן המודרני:
- היווצרות תורות האמנה החברתית של המאה ה-17 וה-18, שהיפותזה ראשונית שלהן היתה קיומו של מצב טבעי שקדם לחברה אזרחית ובו הופעלה עוצמה סמכותית בידי יחידים שווים וחופשיים שהסכימו ביניהם להעניק תוקף לכח קהילתי ולמסור בידיו את הבטחת חייהם וחירותם (וכן רכושם).
- לידת הכלכלה הפוליטית בחברה שמעמידה את הפרט במרכז כאדם כלכלי ולא כחיה פוליטית, כמו במחשבה המסורתית לפיה אינו נחשב אלא כחבר בקהילה.
- הופעת הפילוסופיה התועלתנית של בנת'האם ומיל, שעל פיה קנה המידה היחיד שיכול לשמש בסיס למערכת מוסר אובייקטיבית, ולפיך לאפשר הבחנה בין טוב לרע בלי להיזקק למושגם מעורפלים כמו "טבע", נובע מתחושות אישיות במהותן כמו עונג וכאב.
מתוך הנחה שהפרט הריבוני, בהסכמה עם פרטים אחרים ריבוניים באותה מידה, יסד את החברה הפוליטית, ראתה הדוק' הדמוקרטית לנגד עיניה חברה ללא גופים מתווכים, שאפיינו את החברה הקורפורטיסטית של ערי ימי הביניים או המדינה המורכבת ממעמדות ומדרגות שקדמה למלוכה האבסולוטית. בחברה הפוליטית לפי הדמוקרטיה בין העם הריבוני המורכב מפרטים לבין נציגיו לא קיימים גופי משנה בעלי אינטרסים ייחודיים. ואולם, בפועל קרה הדבר ההפוך במדינות הדמוקרטיות- בהדרגה פחת כוחו של הפרט ועלה כוחן של קבוצות- התאגדויות, ארגונים מקצועיים של כל מקצוע אפשרי ומפלגות בעלות אידיאולוגיות שונות. הקבוצות, ולא הפרטים, הפכו ל"שחקנים הראשיים" בחיים הפוליטיים בחברה דמוקרטית. את מקום העם שבעבר נתפס כיחידה אידאלית (או מיסטית) תפסו קבוצות יריבות בעלות אוטונומיה חלקית ביחס לשלטון המרכזי (אוטונומיה שליחד מעולם לא היתה אלא בדגם אידאלי של ממשל דמוקרטי שמעולם לא התממש).
הדגם האידאלי של חברה דמוקרטית הוא חברה צנטריפטלית, אך במציאות קיימת חברה צנטריפוגלית, כזו שאין בה מוקד כח אחד אלא מוקדים רבים. שם הולם לחברה כזו הוא חברה פוליצנטרית או פוליארכית, מונח חריף יהיה פוליקרטיה. דגם המדינה הדמוקרטית המבוססת על ריבונות עממית, שעוצב ע"פי דגם של ריבונות הנסיך ובמקביל לו, היה של חברה מוניסטית. החברה האמיתית בממשל דמוקרטית היא חברה פלורליסטית.
החיוניות המחודשת של אינטרסים יחודיים
הדמוקרטיה המודרנית התהווה כדמוקרטיה ייצוגית בה הנציג הנקרא להגן על אינטרסים של אומה אינו יכול להיות כפוף למנדט מחייב. העקרון עליו מושתת הייצוג הפוליטי הפוך לעקרון עליו מושתת ייצוג אינטרסים ייחודיים, באחרון הנציג כפוף למנדט מחייב. עקרון הייצוג הפוליטי זכה לבכורה באסיפה הכללית הצרפתית ממנה יצאה החוקה של 1791 ומאז הפך האיסור על מנדט מחייב לכלל יסוד בכל החוקות שהתבססו על ייצוג דמוקרטי.
ונעבור למציאות: מעולם לא היתה נורמה חוקתית שהפרו אותה יותר מאשר האיסור על מנדט מחייב. ואולם, ספק אם בחברה המורכבת מקבוצות המתחרות על שליטה כדי להשיג את האינטרסים שלהן עקרון כזה יכול לעמוד. נציג של אינטרסים ייחודיים הוא תמיד בעל מנדט מחייב. והיכן נמצא נציג שאינו מייצג אינטרסים ייחודיים? וודאי שלא באיגודים המקצועיים וגם לא בפרלמנט, בו המשמעת המפלגתית מייצגת הפרה ברורה של איסור המנדט המחייב. למעשה, הענישה היחידה המאיימת על נציג שבחירתו מחדש תלויה בתמיכת במפלגה נובעת מהפרת הכלל של דבקות בקו המפלגתי.
ההוכחה לנצחון ייצוג האינטרסים את הייצוג הפוליטי היא סוג היחסים שהכו לנורמה במרבית המדינות הדמוקרטיות האירופאיות בין קבוצות גדולות בעלי אינטרסים מנוגדים (נציגי התעשיינים ונציגי הפועלים). יחסים אלו הולידו מערכת חברתית חדשה הזוכה לכינוי ניאו-קורפורטיזם. זו מתאפיינת ביחס משולש בו הממשלה, באופן אידאלי מייצגת את האינטרסים הלאומיים ומתערבת רק כמתווכת בין שני הצדדים האחרים או כערבה לכיבוד הסכמים. אלו שפיתחו לפני עשור את הדגם הזה הגדירו את החברה הניאו-קורפורטיסטית כמציעה פתרון לקונפליקטים חברתיים תוך שימוש בנוהל מקובל של הסכמים בין ארגונים גדולים, דבר דאינו קשור כלל לייצוג פוליטי ומהווה ביטוי מובהק לייצוג אינטרסים ייחודיים.
הישרדות האוליגרכיות
הבטחת הדמוקרטיה השלישית שלא התגשמה היא לשים קץ לקיום האוליגרכיות. מאז סוף המאה שעברה אז הציג מוסקה את התיאוריה בדבר המעמדות הפוליטיים, שכינה אותה התיאוריה של האליטות, אין על כך מחלוקת. העקרון שהוביל את הדמוקרטיה היה עקרון החירות (כאוטונומיה), היכולת להימשל לפי החוקים שאתה קובע שחייבת ליצור זהות גמורה בין מטילי הכללים למצייתים להם ובכך להביא לביטול ההפרדה המסורתית בין שולט לנשלט. הדמוקרטיה הייצוגית היא כשלעצמה ויתור על עקרון החירות כאוטונומיה. דמוקרטיה ישירה אף עלולה להביא לתופעה שדרנדורף הוקיע וכינה בשם "האזרח הטוטאלי" ועלולה להביא לרוויה פוליטית ולעלייה באדישות האלקטורלית. באופן פרדוקסלי, אין סכנה גדולה יותר לדמוקרטיה מהפרזה בדמוקרטיה.
נוכחות אליטות בשלטון אינה מבטלת את השוני בין משטרים דמוקרטים לאוטוקרטיים. מוסקה הוכיח שלמרות שאוליגרכיות תמיד תהיינה בשלטון, יש להבחין בין צורות ממשל שונות לפי הדרך בה מתהוות ומתארגנות. שומפטר, מתומכי ההגדרה הנוהלית לדמוקרטיה, טען שהמאפיין של משטר דמוקרטי אינו היעדר האליטה אלא קיומן של מס' רב של אליטות המתחרות ביניהן על קול הבוחר. מקפרסון הגדיר את השלב הנוכחי בהתפתחות הדמוקרטי, הזהה להגדרה של שומפטר, כ"דמוקרטיה של איזון". הבחנה נוספת שמובאת היא בין אליטות שכופות עצמן לבין אליטות שמציעות עצמן.
המרחב המוגבל
יותר משהדמוקטיה לא הצליחה להביס כליל את העוצמה האוליגרכית היא כשלה בתפיסת כל מוקדי הכח שבהם מופעלת עוצמה של קבלת החלטות המחייבות קבוצה חברתית שלמה. כאן ההבחנה הרלוונטית אינה שלטון רבים מול שלטון מעטים כי אם עוצמה המופעלת מלמעלה למול עוצמה המופעלת מהבסיס. בנוסף, בהקשר זה נכון יותר לדבר על אי עקיבות ולא על אי הגשמה, שכן הדמוקרטיה המודרנית נוצרה כשיטה ללגיטימציה וויסות קבלת החלטות פוליטיות. כדי לקבוע אם חלה התפתחות בדמוקרטיה של מדינה מסוימת יש לבחון לא אם עלה מספר בעלי הזכות ליטול חלק בקבלת ההחלטות הנוגעות להם, אלא אם עלה מספר ההקשרים ליישם זכות זו. כל עוד לא חדרה הדמוקרטיה לשני גושי העל של העוצמה המצויים בכל חברה מפותחת, עסקים גדולים והמערכת האדמיניסטרטיבית (בלא לקבוע אם הדבר רצוי או אפשרי) לא ניתן לקבוע שתהליך הדמוקרטי הגיע לסיומו.
נציין שיש מרחבים לא פוליטיים שהעניקו זכויות אזרח– דוגמת מפעלים שהעניקו חירויות לעובדים בגבולות המפעל. דומה למה שנאמר על הקדמת זכויות אזרח בסיסיות לזכויות פוליטיות בדמוקרטיה.
סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 1
