מבוא למדעי המדינה: הדמוקרטיה אצל מיכלס ושומפטר

בעידן האידיאולוגיות הדבר המרכזי הוא שאנחנו, בתור חברה אנושית, יכולים לקבוע לנו אידיאל- מהי החברה הראויה וכו', ולשנות את החברה לכיוון הזה. ראינו שני ביטויים לכך: מצד אחד, ראינו את המקום המזעזע שזה יכול להתפתח אליו- אידיאולוגיות טוטאליטריות. המקום של הידרדרות האידיאולוגיה הוא לבצע אותה תוך כדי פגיעה בקורבנות שנופלים בדרך. במאה ה-20 עידן האידיאולוגיות הגיע לנאציזם, לפאשיזם וכו'. קישרו בין אידיאולוגיה לבין מימוש, גם באמצעים של טרור. הקיצוניות הגדולה הם המשטרים הטוטאליטריים. אולם, ראינו כנגדם את צמיחת הדמוקרטיה. האם הדמוקרטיה היא אידיאולוגיה? אפשר להגדיר את המאבק בין הדמוקרטיה לבין המשטרים הטוטאליטריים כמאבק אידיאולוגי.

בשיעור שעבר התחלנו לראות את המאבק שקיים בתוך הדמוקרטיה. שני אידיאלים שונים: ליברליזם וסוציאליזם. מדובר בראייה שונה לגבי השלטון הנכון, החברה הראויה וטבע האדם. אפשר לטעון שכל הרעיון של דמוקרטיה הוא לאפשר את המאבק האידיאולוגי בין אידיאולוגיות שונות- בתוך המשטר הדמוקרטי, מה נכון לעשות? מודל של מדינת רווחה, או שיותר נכון לתת לשוק לעשות את שלו מבלי שהמדינה תהיה שחקן מפתח? אפשר להגדיר את הדמוקרטיה כמשטר המנסה לאפשר מאבק אידיאולוגי בין השקפות שונות בתוך הדמוקרטיה.

נבחן שני טקסטים: טקסט של רוברט מיכלס וטקסט של ג'וזף שומפטר.

מהו היחס בין שתי התפיסות שלהם?

מיכלס מצביע על סתירה פנימית בדמוקרטיה. הוא מדבר כמדען והוא חוקר את הדמוקרטיות הקיימות. הוא מגלה פרדוקס– אמירתו הראשונה של השלטון הדמוקרטי היא להיות שלטון של כלל האזרחים, שלטון העם. בפועל כשבוחנים זאת, רואים כי התארגנות דמוקרטית היא תמיד שלטון של מעטים. יש לנו מתח חזק בין היומרה של הדמוקרטיה להיות שלטון של כלל האזרחים ובין הפרקטיקה של כל שלטון, וגם של זה הדמוקרטי- שלטון של מעטים.

אחד הטיעונים של מיכלס הוא אדישות העם: העם פעמים רבות אדיש, לא פועל ולא עושה ומי שכן עושה הם המיעוטים. טיעון שני- פוליטיקאים מומחים: המנהיגים הופכים למומחים ואז קשה להחליפם, הם מנסים להישאר בעמדות הכוח שלהם. הדבר המרכזי והעגום שמיכלס אומר הוא שטבעה של כל התארגנות הוא לעבור תהליך של התמחות מצד אחד (אפרופו וובר) ומצד שני, בכל ארגון באשר הוא ארגון, יש שליטה של מעטים כי הם בעלי התפקידים והם המגיעים לעמדות אלה. מיכלס אומר שהריאליה של כל שלטון היא סוג של פירמידה: כלל התושבים מהווים את הבסיס הרחב, אחר כך כלל האזרחים הבוחרים- מי שיכול להשפיע באמת הוא בסיס קטן יותר, אחר כך יש את החברים ולמעלה יש את המזכירות או הוועד המנהל המכתיב הרבה מאוד דברים ונאבק מול אותה פירמידה במפלגות אחרות. הריאליה של כל ארגון היא שתמיד המעטים בשלטון. מיכלס ביקורתי כלפי המפלגה הסוציאליסטית והוא אומר שהיא המפלגה הכי דמוקרטית, היא מפלגת המון. המפלגות האחרות הן קטנות הרבה יותר ואילו מפלגת הפועלים מהווה מעל לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה ולכן היא המפלגה הכי דמוקרטית כי היא מייצגת את החלק הגדול ביותר באוכלוסייה. הוא מצפה מהמפלגה הסוציאליסטית שתהיה הכי דמוקרטית והוא מראה בניתוח עד כמה זה לא כך באמת. מיכלס מראה שבאופן אקטיבי זהו שלטון הנתון בידי מעטים מתוך המפלגה. הוא אומר שבכל ארגון שולטים המיעוטים והם אלה שמנהיגים או מובילים את המפלגה. גם במפלגה הכי דמוקרטית השלטון נמצא בידי המעטים. הוא מתאר את זה שנציגי הפועלים צריכים להפסיק להיות פועלים כדי להיות פוליטיקאים ואז הם כבר לא פועלים. הם הופכים להיות אליטה או בורגנים העובדים לטובת הפועלים. הוא מנתח בצורה ביקורתית את המפלגה שלפיו הייתה אמורה להיות המפלגה הדמוקרטית.

אנחנו לא מדברים רק על פוליטיקאים בעלי מומחיות, חלק ממה שהמנהיגים מנסים לעשות הוא לשמור על תפקידם ולהפוך למקצוענים. כך הם מתרחקים מהאנשים אותם הם אמורים לייצג וכך גם יותר קשה להזיזם מתפקידם.

השאלה היא אם המטרה של הדמוקרטיה היא לדאוג לאינטרסים של הכלל, אז מדוע צריך שלטון כלל? אולי אפשר שיהיה נציג אחד שידאג לכלל? מיכלס אומר שחוק הברזל של האוליגרכיה אומר שהמעטים הם אלה ששולטים וקובעים כמעט את הכול. הוא מדען והוא לא שיפוטי כאן, הוא אומר שזו הריאליה.

מה מיכלס אומר בעצם? חוק הברזל של האוליגרכיה אומר שבכל ארגון המעטים הם אלה ששולטים, מעצבים ומנהיגים בפועל. זה מכניס אגרוף חזק לבטן הרכה של הדמוקרטיה, המצטיירת בעיני עצמה כשלטון הכלל.

התפיסה של שומפטר: אחד מסממני הדמוקרטיה הוא שאלת חילופי השלטון, על פי שומפטר. אנחנו שואלים מהי התיאוריה הלא אחרת (הקלאסית)? ומהי התיאוריה האחרת? התיזה שלו אומרת שיש תיאוריה קלאסית של דמוקרטיה והוא הולך להציע הגדרה אלטרנטיבית. התיאוריה הראשונה של הדמוקרטיה, הקלאסית אומרת- יש את העם והדעה שלו, ואז העם בוחר את הנציגים שיביעו את הדעה הזו. הנציגים צריכים לבטא את עמדות העם. הריבונות והסמכות להכריע בעניינים פוליטיים היא של העם. במושגים שלנו: הדמוקרטיה הקלאסית– שומפטר אומר שהדעה הקלאסית היא אידיאל של שלטון למען העם. יש עם שיש לו אינטרס ורצון כללי ואותו צריך להביא לידי מימוש בעזרת המנגנון הדמוקרטי. הדגש הוא על הרצון הכללי והפעולה למען האינטרסים של העם. זו עמדה שבעיניו היא מאוד בעייתית.

ההגדרה האלטרנטיבית של שומפטר: "הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות". שומפטר מציע להפוך את הפירמידה על ראשה. בואו נגדיר את הדמוקרטיה כהסדר מוסדי שמאפשר תחרות על קולות העם וכך ייבחרו הנציגים של הקבוצות השונות וינסו לחתור להכרעות פוליטיות. זו הגדרה של תהליך, של הסדר מוסדי. דמוקרטיה היא תפיסה מינימליסטית של הסדר מוסדי שאומר שאנחנו משתמשים בבחירה של נציגים המציגים עמדות ואותם אנו בוחרים ואלה מגיעים להכרעות פוליטיות. הוא לא אומר שלנציגים יש בהכרח תפיסה של הטוב הכללי. יש תחרות חופשית בין נציגים שונים. חשוב שתהיה תחלופה, חילופי שלטון.

הנימוקים של שומפטר: אם לא יהיה כלי פרקטי לגבי האופן בו עובד השלטון הדמוקרטי, גם שלטון יחיד יוכל לומר שהוא פועל למען שלטון העם. הנימוק הראשון הוא שכל שלטון יכול להתיימר ולומר שהוא פועל לטובת העם. צריך מנגנון, העם הוא זה שצריך להכריע כי הוא זה שמצביע. חייבים התחרות. הנימוק השני– שומפטר נפטר מהיומרה להתייחס לטובת כלל העם. הוא אומר שבדמוקרטיה תמיד יש מאבק של קבוצות אינטרסים ותפיסות שונות. אין טוב כללי באופן אמורפי ולכן המאבק בדמוקרטיה הוא מאבק של קבוצות בתוך העם. זו התפיסה המרכזית ששומפטר מוביל. הדמוקרטיה היא שלטון המתמודד על עמדות ועל קבוצות שונות בתוך העם. מושג המפתח בדמוקרטיה שלו הוא מושג של תחרות ומאבק בין קבוצות שונות וזהו מושג מרכזי כי שומפטר מגיע עם תפיסה כלכלית (היה כלכלכן) והוא מנסה להראות את הקשר הפנימי בין תפיסה של קפיטליזם לבין תפיסה של דמוקרטיה. שומפטר רוצה להראות מדוע ראוי לתמוך בתפיסה של השוק. המושג של תחרות- על עמדות, מצדיקה את המושג של השוק וגם את התפיסה של החירויות של הפרט, את המקום בו כל אדם דואג לאינטרסים של עצמו. הדמוקרטיה היא מאבק בין עמדות, יש מושג מפתח של תחרות ולכן אי אפשר שיהיה שלטון יחיד או טרור, חייבת להיות אפשרות של שינוי שלטון.

דבר שלישי– הכלי שאני נותן לכם יאפשר לעשות את ההבחנות בין שלטונות שונים. הכלים מאפשרים לעשות את ההבדל. שומפטר כמדען חברה לא אומר מה יותר טוב, אבל הוא אומר שבשלטון דמוקרטי יהיו מאבקים ויהיו ערכים שונים. הוא נותן לנו כלי שיעזור לנו להבדיל בין דמוקרטיה ללא דמוקרטיה או בין דמוקרטיה אחת לאחרת.