סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 3
נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה (המכון הישראלי לדמוקרטיה. תשס"ג), מאמר א': "עתיד הדמוקרטיה".
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
עוצמה סמויה
ההבטחה החמישית שלא מומשה במסגרת הדמוקרטיה היא חיסול העוצמה הסמויה. סוגיה זו נותרה זניחה בספרות המחקר. בוביו מציין שיתכן והוא מושפע במיוחד ממה שקורה באיטליה בה נוכחות העוצמה הסמויה ניכרת ביותר (מאפיה, שירותים חשאיים ללא שליטה עליהם). אלן וולף מכנה את התופעה "מדינה כפולה", לצד המדינה הגלויה פועלת מדינה סמויה. הופעת הדמוקרטיה הביאה עימה ציפייה לביעור העוצמה הסמויה וליצירת ממשל שפעולותיו גלויות קבל עם ועדה, "לאור היום". הדגם לכך הוא מהדמוקרטיה העתיקה, הדמוקרטיה האתונאית, בה התקבצו אזרחי העיר בכיכר וקיבלו החלטותיהם מתוך חירות ולאור היום. אפלטון, וניטשה אחריו, כינה זאת "תיאטרוקרטיה". אחד הגורמים לעליונות הדמוקרטיה על פני משטרים אבסולוטיים טמון באמונה שביכולתו להביא לשקיפות השלטון. זאת בעוד שמדינות אבסולוטיות, לאחר הערכה מחדש של "סודות השלטון", הגנו עליהן באמצעות טיעונים היסטוריים ופוליטיים בדבר ההכרח לקבל החלטות בישיבות קבינט סודיות.
בניסוחו של קאנט: "כל הפעולות המתייחסות לזכות של בני-אדם אחרים, אשר הכלל-המדריך שלהן אינו מתיישב עם הפומביות, בלתי-צודקות הן". אם יש לשמור בסוד פעולה מסוימת, לא רק שהיא אינה צודקת, אלא שגם חשיפתה תביא לתגובה כזו שלא תאפשר הוצאתה אל הפועל. הפומביות כשלעצמה היא צורת פיקוח, מעין מכשיר המאפשר להבחין בין מותר לאסור. אין זה מקרי שמדיניות "סודות השלטון" הלכה עם תורות של "אילוצי שלטון", לפיהן מותר למדינה מה שאסור לאזרח. המדינה נאלצת לפעול בסודיות כדי לא לעורר שערוריות.
בימינו פיקוח ציבורי דרוש עוד יותר לאור הטכנולוגיה המאפשרת לרשויות כח בלתי מוגבל כמעט לעקוב אחר פעולות האזרח, עד לפרט האחרון. בעוד שניתן להטיל ספק בתועלת שמפיק הנשלט מהקומפיוטורקרטיה, "כשלון המחשב", אין ספק באשר לשירות שהיא מביאה לשליטים. האידאל של השליט היה תמיד להיות רואה ואינו נראה וכיום הוא כמעט בר השגה. את השאלה הנושנה במחשבה הפוליטית "מי שומר על השומרים?" ניתן לנסח היום "מי מפקח על המפקחים?", אם לא תימצא לשאלה תשובה הולמת, הדמוקרטיה במובן של שלטון גלוי אבודה. בסוגיה זו ההתפתחות בעצם סותרת את הנחת היסוד של הדמוקרטיה. במקום פיקוח גובר של האזרחים על השלטון יש פיקוח גובר של השלטון על האזרחים.
האזרח חסר החינוך
ההבטחה השישית של הדמוקרטיה שלא קוימה נודעת לחינוך האזרח. דיונים אפולוגטיים על הדמוקרטיה כללו תמיד את הטיעון שהדרך היחידה להפוך נתין לאזרח היא על ידי הענקת הזכויות שהוגדרו כאזרחות פעילה. חינוך לדמוקרטיה הוא חלק בלתי נפרד מפעילות דמוקרטיה הלכה למעשה. אין זה תנאי מוקדם. מיל מבחין בין אזרחים אקטיביים לפאסיביים. בעוד ששליטים מעדיפים את אזרחיהם פאסיביים וצייתנים, הדמוקרטיה זקוקה לאזרחים אקטיביים. לפי מיל, אם ירבו האזרחים הפאסיביים השליטים יהפכו אותם בחפץ לב לעדר כבשים מלחכות עשב בלי להתלונן והמחבר מוסיף: גם בעת מחסור בעשב. עקב כך מיל המליץ על הרחבת זכות הבחירה גם למעמדות הנמוכים, שכן המעמדות העשירים מהווים מיעוט באוכלוסיה ונוטים להגן על האינטרסים הבלעדיים שלהם. לשיטת מיל, השתתפות בבחירות הינה בעלת ערך חינוכי רב, הויכוח המדיני והפעולה המדינית הקיבוצית הם המלמדים את העובד בידיו, שעבודתו שגרתית ושאינו בא במגע עם ריבוי חליפות, נסיבות ודעות, לדאוג לשאר האזרחים ולשתף דאגה עימהם והם מעוררים בו את ההכרה שהוא חבר לעדה גדולה.
בארה"ב של שנות ה-50 החינוך לאזרחות היה הנושא המועדף במדע המדינה. היתה הבחנה בין תרבות פוליטית נתינית, שעניינה תפוקות המערכת, משמע הרווחים שהבוחרים מקווים להפיק מהמערכת הפוליטית, לבין תרבות פוליטית השתתפותית, שעניינה בתשומות שיוצרים הבוחרים, הרואים עצמם מעורבים באופן פוטנציאלי הן בהצגת התביעות והן בקבלת ההחלטות. כיום אנו עדים לחוסר אונים נוכח העלייה באדישות הפוליטית שמקיפה לעיתים כמחצית מבעלי זכות הבחירה. לאנשים אלו אין אוריינטציה לא כלפי תפוקות המערכת ולא כלפי התשומות שלה. אמנם ניתן לתת לאדישות הפוליטית פרשנות חיובית יותר, אך גם ההוגים הגדולים של הדמוקרטיה התקשו לראות בויתור על זכות הבחירה תוצאה חיובית של חינוך לאזרחות. במדינה דמוקרטיה בה אחוזי ההצבעה עודם גבוהים אך הולכים ופוחתים בהדרגה ניתן לשער שהשימוש בזכות הבחירה כהבעת דעה הולך ופוחת בעוד שהשימוש בזכות הבחירה ככלי להשגת תמורה הולך וגובר- בחירה שעניינה תפוקה. ב-1848 דה טוקוויל קונן בבית הנבחרים על ניוון בדרכי ההתנהגות הציבורית, שגורם לדעות, לרגשות ולרעיונות משותפים לפנות את מקומם לטובת אינטרסים ייחודיים. דה טוקוויל התייחס לנטייה זו כביטוי ל"מוסר וולגרי נמוך", שבעקבותיו "יווצר פיתוי למי שנהנה מזכויות פוליטיות לעשות בהן שימוש אך ורק למען האינטרסים האישיים שלו".
בוביו סבור שמבין ההבטחות שלא מומשו אין כאלה שהיה ניתן לממש. זאת, גם בהתעלמות מהפער שבין האידאל הרם לבין המציאות הגסה שנבעה ממימושו. הרעיון היה יפה לחברה מורכבת פחות מהחברה העכשווית. ההבטחות לא מומשו עקב מכשולים שלא ניתן היה לצפות מראש או עקב מכשולים שצצו כתוצאה מתמורות במבנה החברה האזרחית.
בוביו מציין שלוש מכשלות:
1. שלטון הטכנאים
גידול מספר הבעיות הפוליטיות שלפתרונן נדרשת מומחיות טכנית, עקב המעבר מכלכלת משפחה לכלכלת שוק ולכלכלה מוגנת, מתוכננת ומווסתת. עם התפתחות הטכניקות שרק מומחים מסוגלים להשתמש בהן, גדל באופן ניכר הצורך ב"שלטון הטכנאים". ואולם, טכנוקרטיה ודמוקרטיה מנוגדות זו לזו. בדמוקרטיה מושתת על ההנחה שכולם מסוגלים להחליט על הכל. לעומתה, הטכנוקרטיה טוענת שמי שנדרש להחליט יהיו המעטים בעלי המומחיות הרלוונטית, והרי אם המומחה הוא בעל תפקיד ראשי הוא אינו יכול עוד להיחשב כאזרח מהשורה. במדינות האבסולוטיות הורחקו האזרחים ממוסדות השלטון כיוון שנחשבו נבערים מדעת, היום העם הפשוט נבער פחות אך הבעיות הזקוקות לפתרון נעשו סבוכות יותר ויותר (דוגמת מאבק באינפלציה וחלוקת הכנסות). האם אין הבעיות הללו, מעצם טיבן, דורשות ידע מדעי וטכני והן מסתוריות לא פחות היום לאדם מן השורה, ללא קשר למידת השכלתו?
2. גידול המנגנון הביורוקרטי
המכשול השני לדמוקרטיה שלא היה צפוי הוא הגידול המתמיד של הביורוקרטיה. זהו מנגנון עוצמה המאורגן באופן היררכי מלמעלה למטה ועל כן מנוגד למערכת עוצמה דמוקרטית. על אף הניגוד, היסטורית המדינה הביורוקרטית והמדינה הדמוקרטית קשורות זו לזו יותר משניתן לשער. כל המדינות שהפכו דמוקרטיות הפכו גם לביורוקרטיות, במידה רבה כתוצאה מהדמוקרטיזציה. הכוונה לחסל היום את מדינת הרווחה טומנת בחובה את הכוונה להגביל בגבולות ברורים את העוצמה הדמוקרטית. עם המעבר מתפיסת המדינה כשומר לילה, כמדינה מינימלית, לתביעת פעולות שונות ממנה, היה צורך במנגנון ביורוקרטי שיוציא אותן אל הפועל (המחבר מביא כדוג' את הזכות לחינוך חובה כדרישת האנאלפביתים וביטוח סוציאלי- מניעת אבטלה, ביטוח נכגד מחלה וזיקנה- כדרישת חסרי הרכוש). תביעות אלו היו תביעות דמוקרטיות במלוא מובן המילה.
3. מגבלות במתן גמול (אי היכולת לעמוד בתביעות)
מכשול זה קשור במידת יכולתה של המערכת הדמוקרטיה לעמוד בעומס התביעות ממנה. בשנים האחרונות התעורר ויכוח סביב "אי המשילות" של הדמוקרטיה. המדינה הליברלית ואחריה המדינה הדמוקרטיה תרמו לשחרור החברה האזרחית מהמערכת הפוליטית. תהליך זה יצר מצב בו החברה האזרחית מהווה מקור אינסופי לתביעות מהממשל, שכדי לתפקד כראוי מוכרח לספק להן תשובות הולמות. ואולם התביעות הולכות ומתרבות וגדלות ומכבידות. תנאי מוקדם והכרחי לכל שלטון דמוקרטיה הוא שמירה על חירויות האזרח דוגמת חופש העיתונות וחופש ההתאגדות ואלו נתיבים דרכם האזרח יכול לפנות לשלטון בתביעות. הכמות והקצב של התביעות כה גדולים עד שמערכת פוליטית, יעילה ככל שתהיה, לא מסוגלת להתמודד איתן. התוצאה היא "עומס יתר" על הממשלה שעופה על המערכת להכריע הכרעות קשות, כאשר אחת באה על חשבון האחרת והתביעות הדחויות יוצרות תחושת אי נחת.
בנוסף, ישנו הבדל בין קצב העלאת התביעות המהיר לקצב האיטי של מתן התשובות להן, עקב הנהלים המורכבים של המערכת הפוליטית הדמוקרטיה לקבל החלטות נכונות. במערכת אוטוקרטית המצב הפוך, שכן בכוחה לפקח על התביעות ע"י ההגבלות שמטילה על האוטונומיה האזרחית. היא מהירה יותר במתן תשובות הולמות כיוון שמשוחררת מלפעול לפי נוהל מורכב של קבלת החלטות, כמקובל במערכת פרלמנטרית. בקצרה: בדמוקרטיה קל להעלות תביעות וקשה לספקן. באוטוקרטיה קשה להעלות תביעות אך קל לספקן.
סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 1
