סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 1
נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה (המכון הישראלי לדמוקרטיה. תשס"ג), מאמר א': "עתיד הדמוקרטיה".
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
לשאלה האם יש עתיד לדמוקרטיה ומהו משיב נורברטו בוביו ללא היסוס שגם אם ישנו עתיד לדמוקרטיה הוא אינו יודע מהו. במאמר יוצעו מספר הבחנות באשר למצב הנוכחי של כמה משטרים דמוקרטיים ואם מהן ניתן יהיה להסיק באשר לכיוון התפתחותם (או נסיגתם) של משטרים אלו ובעקבות כך להציע תחזית זהירה כלשהי, מה טוב.
הגדרה מינימאלית לדמוקרטיה
הדרך היחידה לדון בדמוקרטיה היא לראות בה צורת שלטון המאופיינת בקובץ כללים בסיסיים (או ראשוניים) הקובעים למי הסמכות לקבל החלטות קולקטיביות ומהם הנהלים לקבלתן. במסגרת הדמוקרטיה כל קבוצה חברתית חייבת בקבלת החלטות שיחייבו את כלל חבריה על מנת להבטיח את הישרדותה הפנימית והחיצונית. החלטה המתקבלת ע"י פרטים (שיכולים להיות יחיד, מעטים, רבים או כולם) יכולה להיחשב כקולקטיבית אם היא מתקבלת על סמך הכללים הקובעים את המוסמכים לקבלה ואת הנהלים. המשטר הדמוקרטי מתאפיין בהענקת הסמכות להחליט או להשתתף בהליך קבלת ההחלטה לרבים מחברי הקבוצה (האם הסמכות מוענקת מתוקף חוקתי היא הופכת זכות). אי אפשר לומר "כולם" כי זכות הבחירה ניתנת מגיל מסוים. האומניקרטיה, שלטון כולם, היא אידיאל מוגבל ושונה מהדמוקרטיה בפועל. לא ניתן לקבוע עקרונית מהו מספר בעלי זכות הבחירה שהופך מדינה לדמוקרטית. האמירה שבמאה הקודמת התחולל תהליך מתמשך של דמוקרטיזציה במספר מדינות משמעה שמספר בעלי זכות הבחירה בהן הלך וגדל בהתמדה.
באשר לאופן קבלת ההחלטות- העקרון הבסיסי בדמוקרטיה הוא עקרון הכרעת הרוב. החלטה קולקטיבית המחייבת את כלל חברי הקבוצה היא כזו שהתקבלה ע"י לפחות רוב מהמוסמכים לקבלה. החלטה פה אחד תיתכן רק בקבוצה מוגבלת או הומוגנית וניתן לדרוש אותה בשני מקרים קיצוניים ומנוגדים:
- החלטה בעלת חשיבות רבה, שלגביה לכל אחד מהמשתתפים יש זכות וטו.
- החלטה בעלת השלכות זניחות, שמוסכם שמי שאינו מביע התנגדות מפורשת נחשב לתומך.
כאשר יש שני מחליטים נדרשת כמובן הסכמה פה אחד. יש הבדל מובהק בין החלטה המתקבלת בהסכמה ראשונית לבין החלטה המתקבלת ע"פ חוק (שלרוב זוכה רק לתמיכת הרוב).
גם הגדרה מינימאלית זו לדמוקרטיה מצריכה תנאי שלישי נוסף על תנאי הענקת זכות להשתתפות ישירה או עקיפה בקבלת החלטה ותנאי קיומם של כללי נוהל, דוגמת עקרון הרוב. התנאי השלישי לדמוקרטינ הוא שבפני כל מי שנקרא להחליט, או לבחור במי שידרש להחליט, יעמדו ברירות ממשיות ותנאים שיאפשרו לבחור ביניהן.
על מנת שתנאים אלו יוכלו להתממש יש להעניק למקבלי ההחלטות את מה שמכונה זכויות יסוד: חופש דעה וביטוי, זכות להתאגדות, להתכנסות וכו', זכויות מהן התגבשו המדינה הליברלית והדוקטרינה של מדינת חוק במובן הרחב- כזו שלא רק אוכפת חוק אלא אוכפת אותו בגבולות שמכורם בהכרה קונסטיטוציונית בזכויות הפרט. הנורמות החוקתיות המאצילות זכויות אלו אינן כשלעצמן "כללי המשחק", הן כללים מקדימים המאפשרים את עצם התרחשותו. מכאן שממשל ליברלי היווה תנאי מוקדם לא רק היסטורי אלא גם חוקי בעבור דמוקרטיה. יש תלות הדדית בין ממשל ליברלי לדמוקרטי- הליברליזם מספק חירויות מסוימות ההכרחיות להפעלה נכונה של שלטון דמוקרטי, והאחרון מבטיח את המשך קיומן ועמידותן של החירויות הבסיסיות. ההוכחה ההיסטורית לתלות ההדדית היא שמדינות ליברליות ודמוקרטיות מתמוטטות, נופלים שני הדברים יחדיו.
סיכום: נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 1
נורברטו בוביו – עתיד הדמוקרטיה -חלק 2
