ג'רמי בנת'אם נחשב לאבי הזרם הרדיקלי בליברליזם. ג'רמי בנת'אם מפורסם במיוחד על כך הכניס את מושג "התועלת" לתורה הליברלית. ספרו החשוב ביותר של ג'רמי בנת'אם הוא "מבוא לתורת המוסר והחוק" שפורסם בשנת 1789. כמו הוגים רבים של הליברליזם, ג'רמי בנת'אם מתפלמס עם תומס הובס ממנו הוא נוטל את הגישה כי יש להסביר את האדם בתור יצור מכניסטי (כלומר, כפוף לחוקי המכניקה הסיבתיים של הטבע). תפיסתו של ג'רמי בנת'אם קבעה כי האדם מונע על ידי שני עקרונות בסיסיים: הרצון בעונג והרצון להמנע מכאב. וזהו עיקרון התועלת המפורסם של ג'רמי בנת'אם (תועלתנות) – האדם שואף למקסימום עונג ומינימום כאב. ומכאן נגזר בעבור ג'רמי בנת'אם תפקידה של המדינה כמבפקת את המקסימום הטוב למקסימום של בני אדם.
ג'רמי בנת'אם סבור כי לא ניתן לדבר על אינטרסים של בני אדם ועל יישומו של עיקרון התועלת במונחים שאינם סובייקטיבים, ועל כן הוא אינו מקנה עדיפות לשום אינטרס על פני אחרים (מה שישעיהו ברלין יכנה "חירות שלילית"). בתור אמפיריציסט, ג'רמי בנת'אם התמודד עם הרלטיביזם של עקרון התועלת שלו על ידי ניסוח עיקרון משלים בשם עקרון היעילות: העונג גדל ככל שהשגת הרצון כרוכה בפחות השקעה. ההשכלה היא האמצעי שמאפשר לנו לדעת באילו אמצעים לנקוט בכדי לממש את רצוננו, ועל כן ככל שאנחנו יעילים יותר אנחנו גם תבוניים יותר. תבונה ויעילות הופכות לזהות אצל ג'רמי בנת'אם, ומי שנבון ויעיל הוא מאושר. תפקידה של המדינה בעבור ג'רמי בנת'אם הוא כמובן לאפשר לבני אדם להיות מאושרים, ועל כן היא אינה צריכה להפריע להם ובתנאי שיהיו נבונים.
השאלה הנשאלת כאן היא כיצד אם כן צריכה הכלכלה להתנהל על פי המודל הליברלי-תועלתני. ג'רמי בנת'אם שואב השראה מאדם סמית' ותולה הכל ב"יד הנעלמה" של השוק שיודעת יותר טוב מכל גורם מתכנן כיצד להיות יעילה ומועילה.
מישל פוקו החזיר בעשורים האחרונים את ג'רמי בנת'אם כאשר "גילה" מחדש את מסתו הראשונה של בנת'אם "הפאנופטיקון" שעסק בנושא של בתי הסוהר. שם סבור ג'רמי בנת'אם כי ענישה היא עוול במהותה, שכן היא מהווה פגיעה בחירות של אדם. לכן, ענישה בצורת כליאה צריכה להתבצע רק כאשר היא מונעת עוול גדול יותר. ג'רמי בנת'אם אפילו עסק בתכנון בית כלא ליברלי יותר הבנוי בצורה (פאנופטיקון) בה הסוהרים רואים את האסירים אך אלו אינם רואים את הסוהרים וכך הופכים לשומרים של עצמם. פוקו טען כי ג'רמי בנת'אם זיהה את כוחו של הקפיטליזם ("הכוח הדיסציפלינרי", או במינוחו האחר והמפורסם של פוקו – "שיח") שגורם לבני אדם להפנים את הכוח ולציית מרצון.
