אחד הרעיונות המפורסמים ביותר של הוגת הדעות חנה ארנדט הוא "הבנאליות של הרוע". ב-1963 סיקרה ארנדט בעבור העיתון "ניו-יורקר" את משפטו של אדולף אייכמן, ביורוקרט נאצי שהיה אחראי בין היתר על ביצוע חלקים מהפתרון הסופי וניהול המשלוחים אל מחנות ההשמדה. המאמר הפך ברבות הימים לאחד מספריה המפורסמים ביותר של ארנדט בשם "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע".
ארנדט ראתה באייכמן כאדם שהפשע הגדול ביותר שלו היה חוסר חשיבה. תפקידו היה להעביר יהודים מאזורי הכיבוש הגרמני למחנות ריכוז בפולין. אייכמן לא הרג אף בעצמו, והוא לא היה מעורב בתכנון הפתרון הסופי של היטלר. אבל הוא ניהל כמו פקיד טוב את פעולתן של רכבות שנשאו מיליוני אנשים אל מותם במחנות.
אייכמן מצידו טען להגנתו כי הוא רק מילא את חובתו כפי שכל אזרח שמחויב לחוק צריך לעשות. כעד הגנה הוא הביא את תורת המוסר של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט שטען כי רגשות או העדפות לא צריכים להשפיע על חובה של אדם. מבחינה פילוסופית קו ההגנה של אייכמן לא היה יציב במיוחד שכן הוא עשה שימוש רדוד בפילוסופיה של קאנט והתעלם בברור מהחובה לא לפעול באופן שפוגע באחרים.
ארנדט לעומת זאת ראתה באייכמן את ההתגלמות של מה שהיא כינה "הבנאליות של הרוע", כלומר הסתמיות השגרתית שלו. אייכמן לא היה אדם אלים עם אידיאולוגיה שטנית כמו אדולף היטלר. הוא היה פקיד מוכשר וחרוץ שכמו רבים אחרים חיפש רק להגיע לתפקידים בכירים ולנהל חיים נוחים. לא היה לו רצון להיות מוציא להורג של מיליונים, אבל זה גם לא הפריע לו במיוחד והוא לא שאל את עצמו שום שאלות בנדון.
ארנדט האמינה כי אלו בסופו של דבר היו אנשים כמו אדולף אייכמן, ולא רק אנשים כמו אדולף היטלר, שסללו את הדרך אל השואה וזוועות מלחמת העולם השנייה. כל מה שצריך בכדי שהרוע ישגשג הוא פשוט אנשים שלא חושבים. מבקריה של ארנדט טענו בין היתר כי אייכמן לא היה אדם חסר מחשבה כפי שהיא ציירה אותו, וכי הייתה לו מודעות למעשיו ומניעים אידיאולגיים.
עוד באותו נושא:
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
