בסדרת המאמרים להלן אנו נדון במאפיינים של פילוסופיה אנליטית, ונפתח בתיאור מסוים. הפילוסופיה האנליטית נפוצה בארצות הדוברות אנגלית, בעיקר מתחילת המאה ה-20, וקשורה בראסל ומור, כאשר היא מתחילה באנגליה, מתפשטת ומתמזגת עם הפרגמטיזם בארה"ב. ישנה חזרה לגרמניה, ובסיס מסוים גם בצרפת. המקור בגוטלוב פרגה, שנחשב אבי הפילוסופיה האנליטית, שכתב בסוף המאה ה-19 את עיקר חיבוריו, למרות שהתעלמו ממנו עד ראסל וויטגנשטיין. רוב המחלקות בפילוסופיה בעולם הן באוריינטציה אנליטית.
ישנם מספר מאפיינים לפילוסופיה אנליטית. ראשית, הבהירות. הבהירות הופכת לסמל: היא דגל, מוטיב, ולכן היא משמשת לדחייה של שורה שלמה של הוגים, כמו הגל והיידגר. לעומת זאת, יש פילוסופיות שהקונבנציה בהן היא אי בהירות. המאפיין השני הוא המקום המרכזי של הלשון/השפה. זאת דרישה שנקשרת לדרישה לבהירות. השפה מגיעה בשני רבדים: המפתח לכל שאלות הפילוסופיה הוא הבנת השפה/משמעות. בנוסף, השפה בעצמה מהווה מושא מחקר ואנו מנסים להבין את הבעיות הפילוסופיות הקשורות בשפה, ובמיוחד ניתוח מבנה הפסוק. כך למשל ישנו עיסוק שלם בשאלת השם הפרטי, שהיא בעייה שכלל לא התעוררה בפילוסופיה לפני כן. דרך כלל, הפילוסופיה האנליטית מתפתחת דרך מאמרים קצרים. זהו מאפיין שוליים. ישנם מאמרים של שלושה עמודים, גם. כמו כן, הפילוסופיה האנליטית עוסקת בחידות, באתגרים נקודתיים, שאנו מנסים לומר משהו עליהן. בכך הפילוסופיה האנליטית מתנתקת ממושג השיטה. ישנו אם כן מרד בפילוסופיה הישנה, וללא תודעת מרד זו לא נוכל להבין את הפילוסופיה האנליטית. נדרשת כאן הסתייגות מסוימת, כיוון שאצל ויטגנשטיין יש שיטה. כמו כן, ראוי להדגיש את העניין של הפילוסופיה האנליטית בלוגיקה. פרגה הוא גדול הלוגיקאים אחרי אריסטו. לכן יש כאלו שטוענים שבפילוסופיה האנליטית נעשה היסט ללשון. אין כאן שאלות דרמטיות, יש אנטי-דרמטיות מודעת. הפילוסופיה האנליטית היא א-פוליטית, למרות שראסל, לדוגמא, היה א-פוליטי. לפיכך, ניתן לומר שלא מדובר באינטלקטואל במובן של המעורבות הפוליטית, אלא אם כן אנו מנתקים בין האינטלקטואל לפילוסוף – האינטלקטואל איננו פילוסוף מקצועי. הפילוסוף האנליטי בהקשר זה הוא א-היסטורי. דרידה טוען שהעיסוק האנליטי הוא ברחיה מההסטוריה, אלא שיש כאן טענה נגד הפילוסופים שכן דברו, וזייפו. יאוש זה נקשר לפוסט-מודרניזם שקיים בפילוסופיה האנליטית. היחס לקאנט הוא מורכב וחשוב בפילוסופיה האנליטית. היחס לקאנט מאחד בין האנליטים לקונטיננטלים. קאנט הוא הדמות שמולידה את הפיצול במובן מסוים, כאשר שניהם צומחים מבולצנו. המוטיבציה של פרגה תהיה להוכיח שקאנט טעה בניתוח שלו את האריתמטיקה, ולפיכך הוא מגיב לקאנט, אך לא לנבכי שיטתו. למעשה פרגה מזלזל בכל התפיסה האנליטית ומזהה אידאליזם עם פסיכולוגיזם. כאן מן הראוי לציין מאפיין נוסף והוא הזיקה למדע ולפילוסופיה של המדע.
נושאים בפילוסופיה אנליטית:
פרגה – יסודות האריתמטיקה – הרחבה
