לודוויג ויטגנשטיין
ראה גם מאמר מבוא כללי על הפילוסופיה של ויטגנשטיין מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים.
ויטגנשטיין אחד הפילוסופים המיוחדים בפילוסופיה האנליטית. שייכותו לתחום בעייתית – למרות מקומו הבולט בה. הוא אכן עוסק בלשון, בשפה. כמו כן, העיסוק בשפה נחשב כמפתח לפתרון בעיות פילוסופיות. כמו כן, הוא מגיב לפילוסופים כמו ראסל ופרגה, הוא חלק מהקהילה שלהם, למרות שהוא לא דן רק איתם (הוא דן גם בקירקגור, שופנהאור, גיתה). הוא פרסם בימי חייו רק את הטרקטטוס, ובו יש שבעה משפטים, כשהאחרון אומר שצריך לשתוק. ששת המשפטים האחרים כתובים בצורה מתמטית. בספר אין ארגומנט, והוא מאוד קשה להבנה. מבחינה זו, הוא שונה בנוף של הפילוסופיה האנליטית. כמו כן, הוא עוסק בשאלות של משמעות החיים, חשוב לו לומר שהשפה איננה יכולה לעסוק בשאלות כאלו. הוא מתייחס לשאלות מסוימות, כמו מקום האדם בעולם, וטוען ששאלות האדם אינן שאלות מדעיות. בכך הוא מיוחד בנוף האנליטי. כמו כן, ההשפעה שלו מהפנטת – תכונה שאיננה ייחודית בפילוסופיה אנליטית. יש קשר בין הפילוסופיה לאורך החיים שלו. ויטגנשטיין היה אדם רציני ומיוסר מאוד – קרוב להתאבדות. הוא נולד למשפחה שהאב היה בה יהודי, והוא תמיד התעניין בכך. זו היתה אחת המשפחות העשירות בוינה. הוא נלחם במלחמת העולם הראשונה. הוא השתדל למות במלחמה. הוא כותב את הטרקטטוס בשבי. לאחר שהשתחרר הוא מקבל הון רב, ואת כל עונו הוא תורם עד שהוא נשאר עני מרוד – והוא מבקש שלא יהיה לו סיכוי לקבל כלום בחזרה – וזו השפעה של טולסטוי. יש לו רגשות דתיים עמוקים – למרות שאיננו דתי. יש לו חיים בתודעת חטא בלתי פוסקת עקב היותו הומוסקסואל. הוא רב עם כולם. את כל כספו הוא תורםן לעשירים – כי הכסף משחית וגם הם מושחתים. הוא התחיל בהנדסה, עבר משם ליסודות המתמטיקה, ולמד אצל קאסל. הכתיבה מאוד תכליתית – היא מיועדת לפילוסופים ולא לתלמידים. הוא חותר מתחת לעצמו – המהלכים הם מיוחדים בהקשר הזה. העצמה הפילוסופית שלו היא ביכולת לשאת תסכול – אין הכרזות פשוטות. אין לו עניין להציג תזות – הפילוסופיה היא פעילות שמטרתה היא הבהרה של מחשבות. הטרקטטוס פותח בהצהרה – כל בעיות הפילוסופיה חסרות משמעות. לאחר הפתרון – רואים כמה מעט הושג. המטרה של הפילוסופיה היא לייצר שפה מדויקת – היא נוצרת כי אין סיבה לעסוק בפילוסופיה. לאחר מכן הוא עוזב את קיימברידג', ומקדיש את עצמו להוראה – והתוצאה היא קטסטרופה. הוא לא סבל אופטימיות מדעניסטית – התחושה שאנו מקידמה. הוא התנגד לכך שהלוגיקה עוזרת להבין את השפה – ומהבחינה הזו הוא שונה מכל הפילוסופים האנליטיים. מטרתו היא לאבד כל שמץ תקווה ברציונליות האנושית.
אנו פותחים בהקדמה ל'חקירות פילוסופיות'. ויטגנשטיין חוזר למנטלי בחקירות – המנטלי אמנם איננו מסיבר מהי הלשון, אך הלשון חוקרת את המנטלי – כלומר הדרך היחידה להבין את עולם הנפש שלנו היא דרך השפה בה אנו מדברים על עולם הנפש שלנו.
ויטגנשטיין פותח בציטוט מאוגוסטינוס – ומצייר את התמונה האוגוסטינית של הלשון. אוגוסטינוס מלמד למידת שפה – מעין תמונה פרגיאנית – כל דבר בעולם מסמן משהו, יש לו הוראה. הלשון היא מערכת סימנים שיש מסומנים המתאימים להם. גם ויטגנשטיין החזיק בעמדה זו בטרקטטוס – כאשר שם יסודות המציאות אינם אובייקטים אלא עובדות, כאשר פסוק מתאים לעובדה. האובייקטים כלואים בעובדה באופן המתאים למבנה הסינטקטי של הפסוק – זו תורת התמונה של ויטגנשטיין בטרקטטוס – שהוא הולך לחתור תחתיה. הפונקציה המרכזית של השפה איננה הסימון שלה. ויטגנשטיין אומר שיש סוגי מלים, ואנו יכולים לעשות את הרפלקסיות שלנו על המלים בשפה בלי לשים לב לסוגים שונים של מלים. התיאוריה של אוגוסטינוס מתאימה ראשית לשמות עצם ורק אח"כ לפעולות ולתכונות מסוימות, והוא איננו מתמקד במלים אחרות. מילת המפתח אצל ויטגנשטיין היא השימוש בלשון – הלשון איננה מסמנת, היא משהו שמשתמשים בו. לדעת את המשמעות של הלשון פירושה לדעת את השימוש בה. הדוגמא – רשימת קניות, כאשר החנווני עושה פעולות רבות בגלל המלים. גם ההסברים לפעולות הללו הן חלק ממשחק ולכן ויטגנשטיין מגביל את עצמו לתיאור שנוכח מולנו. אנו יכולים לדון אפוא באופן שבו פועלים עם המילה 5 בלי לדעת את משמעותה. כאן עלינו להבחין במשמעות המילה פעולה. ישנן מספר משמעויות לפעולה – אצל הפרגמטיסטים ואצל המרקסיסטים, לדוגמא. אצל ויטגנשטיין המתמטיקה היא אפוא חלק מהחיים האנושיים ולא הבסיס שלהם, כאשר השימוש הוא בסיס הכל, אין כלום בלבסס. ויטגנשטיין טוען אפוא שתפיסתו של אוגוסטינוס היא חלקית, ועוסקת בשפה פרימיטיבית. ויטגנשטיין עושה ניסויים בשפות פרימיטיביות בהקשר זה. האטומים שלנו הם שבטים פרימיטיביים שמתמשים בשפה בסיסית מאוד, ורק מאגר המלים והפעולות שעושים איתן – המשחקים שמשחקים בהן, הוא מה שיוצר את השפה, לא פסוקים. לכן לדמיין שפה פירושו לדמיין צורת חיים. לכן האטום כאן הוא צורת חיים עם שפה, מעין שלם בסיסי. הצורה הבסיסית היא של שבט שמתאר מספר פעולות במלים. לכן יכול להיות שברפלקסיה על החיים הבסיסיים הללו אנו חושבים שלכל מילה מתאים אובייקט, אבל אם ניקח את המצב שהכי תומך בעמדת אוגוסטינוס – כלומר המלים מתארות איזה כלי להעביר. אבל השפה רחבה יותר מזה, השימוש במילה קורה לא היה חייב להיות להעביר את הקורה. לכן המשמעות של המלים נקבעת לפי האופן בו הן מופיעות בשפה. כלומר ויטגנשטיין איננו מפריך את אוגוסטינוס – הוא רק מראה את חלקיות הטיעון. כך מתחוורת הטענה המרכזית – אין מהות לשפה – יש רק משחקים עם מלים. שימושי השפה הם משחקי הלשון השונים – השימושים השונים שלה. המלים הן כלים, כמו כלי עבודה. לכאורה המלים מופיעות כתובות – אבל קביעה זו מוטעית – כל מילה היא רק קצה קחרון של משהו אחר, ולכן בכל הלוגיקה יש משהו מטעה – הוא עוקב אחר משמעות המלים ללא קשר למשחק. אנו נוטים לשכוח אפוא את שימושי המלים הללו, איננו רואים את השימוש. אחת המטרות היא להחזיר את השימוש ולחוות אותו, ואז תעלם הבעיה הפילוסופית שקשורה לשימוש הזה. ויטגנשטיין טוען שגם הטענה הראשונה של אוגוסטינוס בעייתית – שהרי לא ברור מה הפירוש של מילה מציינת אובייקט. אנו יכולים להיות שבויים בתמונה מסוימת, ולכן אנו ממשיכים את התמונה הזו, אך מכל מקום יש הונאה עצמית מסוימת בהמשכה של התמונה. ויטגנשטיין טוען שהדימוי האוגוסטיני הוא דימוי פרימיטיבי של שפה שאיננו נכון, אבל אולי מדובר גם בדימוי שלם של שפה פרימיטיבית. בהקשר הזה מופיע הדוגמא הפריטיביטית של בניית בניין שדנו בה. זו שפה פרימיטיבית שויטגנשטיין מעוניין שנראה אותה כשלמה – התנהגות מסוימת עם מלים בחתיכת חיים ספציפית, כלומר הוא עוסק בשימוש בו המלים הנתונות ומעוניין לראותו כדבר שלם. בכך הוא קובע אופן אחר בו יש להסתכל על הלשון. ויטגנשטיין מציע אפוא ניסוי מחשבתי – זהו שבט שהוא תיאר את כל השפה שלו. השאלה היא כמובן האם הניסוי הזה איננו מופשט מדי. ויטגנשטיין טוען למעשה שניתוח פסוק ללא השימוש שלו הוא הפשטה בעייתית. לעומת זאת, הוא טוען שיש לראות את תפקוד השפה בחיים. אמנם, הניסוי שהוא מציע כבר יוצא נגד ניתוק הפסוק מההקשר בו הוא מתפקד. מצד שני הוא נוטע בנו תמונה אחרת ולא ברור שאנו אכן יכולים לחשוב על תמונה זו כשפה שלמה. לפרגה יש הנחה שאנו יכולים לומר את אותו תוכן במספר שימושים – כמו קביעת עובדה – "הדשא ירוק", או שאלה "הדשא ירוק?". ויטגנשטיין יחשוב על פעולה זו בתור שימוש בשפה. בהקשר זה ויטגנשטיין מנסח "רדיקל משפט" – חלק מהמשפט שאיננו עומד בזכות עצמו והוא ניתן לשימושים שונים. תמונה איננה עושה את השימוש שלה,אבל כשמצמידים לה שימוש מסוים מתהווה מהלך במשחק הלשון. לכן גם הפסוק עצמו הוא חסר משמעות – רק השימוש בו עושה משהו. לכן ההפשטה הזו אסורה לפי ויטגנשטיין. בנוסף, רעיון האמת מהותי אך ורק לפסוקי חיווי, אבל יש סוגים רבים של פסוקים לפי ויטגנשטיין, ולכן ישנם משחקי לשון רבים. גם במתמטיקה ישנם משחקי לשון רבים – ולכן אין זה נכון לשאול על יסודות המתמטיקה, לכל היותר ידובר על המצאת משחק לשון חדש. תורת הקבוצות היא בסיס המתמטיקה כמו שצוק בציור הוא בסיס של בית – מדובר בסה"כ בסוג של משחק. כלומר כל המרחב הזה איננו ממשי – מה שאמיתי הוא אך ורק החיים שלנו עם המלים. לכן הלוגיקה רק מסבכת אותנו ולא עוזרת להבין את השפה. יש לשים לב לכך שיש קשר בין ויטגנשטיין לביהביוריזם, אבל אין מדובר בתיאוריה כזו. הביהביוריזם טוען שניתן להסתכל רק על הפעולות. ויטגנשטיין, לעומת זאת, אכן מקשר מלים להתנהגות, אך לא מתוך בעיה עם המצב הפנימי המנטלי. להפך, הוא מנסה לנתח את המצב המנטלי לאור השפה, אך הוא פשוט סובר שאין פסוקים בניתוק מהחיים. ויטגנשטיין גם יוצא נגד משחקי לשון שמנסים לשלוט באחרים – ולמעשה זו הפילוסופיה בכלל. זו אפוא עמדה א-פילוסופית במובן של פילוסופיה כשיטה. לכן הפילוסופיה של ויטגנשטיין היא גם פילוסופיה תיאורית שאיננה חותרת להסבר כלשהו – היא מנסה לזנוח את רעיון ההסבר. זהו קו משותף בין ההגות המאוחרת למוקדמת – יש להיפטר מכל רעיון ההסבר, אנו יכולים רק לתאר. זהו מימד אנטי-רציונליסטי מובהק. הצמדת תווית לאובייקט עדיין איננה אומרת כיצד ניתן לשחק עם התווית – ולכן הצמדת סימן היא רק התחלה למשחק הלשון, לשפה, בניגוד לתזה האוגוסטינית. ויטגנשטיין מעוניין לרפא אפוא את הפילוסופים מתמונות מסוימות. בהקשר הזה ויטגנשטיין מעוניין לטפל במי שסומך על התבונה – ומדובר בהקשר זה על אנשים כמו הילברט. כמו כן, ויטגנשטיין דן בשאלה כיצד אנו מבינים כללים ומצייתים להם. בתפיסתו יש עקרון אמפריציסטי מעניין. ויטגנשטיין מדבר על פסיכולוגיה, ובניגוד לבהביוריסט שמנסה למחוק כל שיח אינטרנליסטי, ויטגנשטיין מנסה ללמוד את השימוש במונחים אלו, וכך להבין אותם. עלינו להבין את השימושים השונים בביטויים אלוף ומתוך כך לרדת למהותם. יש גם מתח שנוצר בין פסיכולוגים קוגניטיבים, בין פסיכולוגים רגילים, לבין ויטגנשטיין. זהו מתח שרלוונטי בתקופה בו מדעי המח מנסים לייצר עמדה רדוקטיבילית חדשה. ניתן גם ללמוד אייך נוצר השיח על המוח, ומה הקשר בינו לבין החיים שלנו ובינו לבין משחקי לשון אחרים. לכן איננו אוסרים שיח זה אלא לומדים אותו, את האופן בו הוא מתהווה. לסיכום, ויטגנשטיין רואה לנו כמה מעט נותחה השפה דווקא בפילוסופיה האנליטית.
