סול קריפקה
קריפקה שייך לדור מתקדם יותר של הפילוסופיה האנליטית, והמהדורה הראשונה של הספר 'שמות והכרח יוצאת ב-1970. קריפקה שינה את הפילוסופיה האנליטית ונתן לה מימד והיסט ייחודי. אנו חוזרים לרעיון של שמות פרטיים. קריפקה דן בנושא של הכרח. ישנם שלושה אופרטורים: מצוי הכרחי ואפשרי – אופרטורים הקשורים למודליות. בתחילה – הפילוסופיה האנליטית לא עסקה בהבחנה זו. הפוזיטיביזם הלוגי אמנם דן בעניין, אבל הוא שיהה את ההכרחי עם הלוגי, ולכן מושג ההכרח מיותר אצלו. קווין ערער על האנליטיות ולכן רעיון המודליות שקע. ישנן כמה סיבות לכך: ראשית בתפיסות אמפריציסטיות קשר הכרחי נתפס כבעייתי, והרעיון שמטאפיסיקה עוסקת במהויות נדחה על ידי קווין, כמו גם רעיון המהויות. אצל קריפקה ההכרח הוא עשיר – סובסטנטיבי ולא מזוהה עם לוגיקה. בהקשר זה קריפקה חוזר לאריסטו, מהכיוון של הפילוסופיה של הלשון. בנוסף, קריפקה חוזר לדיון בשאלת גוף ונפש, בטיעונים המבוססים על טיעונים מודליים. קריפקה הוא גם מתמטיקאי ולוגיקן. בגיל תיכון הוא נתן תיאור לוגי של לוגיקה מודלית מסדר ראשון והוכיח משפט שלמות ללוגיקה הזו. הוא יהודי קונסרבטיבי. קריפקה מהראשונים שמכניסים את ויטגנשטיין לשיח הפילוחסופי. אחת התרומות שלו היא פרשנות לויטגנשטיין.
הספר כתוב כביקורת התפיסה של ראסל-פרגה, והשאלה האם אכן מדובר בביקורת על תיאוריה אחת נדונה בספרות. באופן מוגדר יותר ביקורתו נגד תורת התיאורים של ראסל. אנו נקרא את ההרצאה הראשונה ונעיר הערות. תכונה חשובה של קריפקה היא ריאליזם – יש מציאות בלתי תלויה בתודעה. העקרון הוא שבתפיסה של ראסל שם פרטי הוא תיאור, כלומר הוא סינונימי לתיאור. התיאור הוא משמעותו של השם. אצל ראסל לכל שם פרטי צמוד תיאור מיידע ואנו מדברים אודות מי שהתיאור המיידע הוא שלו. כלומר הוראת הביטוי נקבעת על ידי התיאור הצמוד לו. אלא שהתזה הזו לא עובדת בהקשרים מודליים. אם שם פרטי סינונימי לתיאור, אזי גם המודליות שלהם צריכה להיות זהה אבל זה איננו נכון (אריסטו הוא זה שכתב את מטאפיסיקה זיתא). הטיעון השני באותה רוח. "מי שכתב את אקסיומות פאנו הוא פאנו" זו אמונה שאיננה נכונה, למרות שבודאי התכוונו לאיש. כלומר התכוונו לפאנו למרות שהתיאור שלו שנתנו היה שגוי. כלומר אנו יכולים להתכוון לאדם גם אם התיאור המיידע שלו לא נכון. משמעות המילה לא נקבעת אפוא לפי התיאור אלא על ידי מסירה – מהטקס בו חונכים את השם. אנו יכולים להורות על אובייקט רק כי אנו חוליה בשרשרת הזו של המסירה. בהגותו של קריפקה יש לפיכך מימד ציבורי. התכונות אינן קיום מנטלי פנימי אלא ריאלי אקסטרנליסטי וחיצוני. נשים לב שלשם פרטי יכולים להיות מספר תיאורים מיידעים – לא אחד. קריפקה מחדד בהקשר זה את ההבחנה בין אפריורי להכרחי. יכול להיות פסוק אפריורי קונטינגנטי ופסוק הכרחי אמפירי. בכך אנו עוזבים את הפוזיטיביזם הלוגי.
ראינו שקריפקה, בדומה למיל, סובר שלשמות פרטיים אין תוכן סמנטי, מלבד ההצבעה על הדבר. דיברנו גם על ההבחנה בין האפריורי להכרחי. קריפקה מתמודד רבות עם קווין: אצל קווין המנטלי מוצא מהפילוסופיה, ולכן גם אפשרות הדמיון, ובפרט המודליות – איננה תקפה. קריפקה הסביר בניגוד לכך שטענה יכולה להיות הכרחית ואפסטריורית. האפריורי הוא מושג אפיסטמולוגי – הוא נוגע לשאלת אופן הידיעה שלנו, התלות שלה בנסיון. כלומר אפשר להכיר את האפריורי ללא תלות בנסיון – ולכן הגדרת האפריורי היא הגדרה מודלית. יתר על כן, קריפקה סובר שאת האפריורי אפשרי להכיר ללא תלות בנסיון ולא הכרחי. יכול להיות שהניתן להכרה אפריורי ניתן גם להכרה אמפירית – כמו משפטים מתמטיים. לעומת זאת, ההכרח הוא מושג שיכול להיות מטאפיסי. 'הכרחי פיסיקלית' – הוא מה שסותר את חוקי הפיסיקה כיום. 'הכרחי לוגית' – הוא מה ששלילתו מכילה סתירה לוגית. בניגוד למושגים אלו – מוסבר האפשרי פיסיקלית והאפשרי לוגית. ברור שכל מה שאפשרי פיסיקלית הוא אפשרי לוגית – אבל לא להפך. אמנם, קריפקה ירצה לזהות בין האפשרי פיסיקלית לאפשרי לוגית. בסוגיה זו יש גם מחלוקת בין קריפקה לפאטנם. מכל מקום, קריפקה טוען שהטענה 'מים הם H2O' היא טענה הכרחית אפוסטריורית. מכל מקום, טענתו היא כדלהלן – 'האם הדברים יכלו להיות אחרת?' איננה שאלה שדורשת הסתייעות בנסיון, אלא שאלה אחרת. קריפקה גם טוען שהמדע מגלה לנו את מהות הדברים, ולכן את מה שאמיתי והכרחי. מעניין לציין שאצל קאנט האפריורי הוא לא הכרחי – יכולים להיות יצורים עם גיאומטריה אחרת משלנו, ולכן העניין כרוך במודליות. לייבניץ לעומת זאת מזהה בין האמיתי להכרחי. קווין ערער על מושג המהות האריסטוטלי, משום שישנם תיאורים שונים לאותו אובייקט, וקריפקה חולק על כך – המדע חושף את מהות הדברים. קריפקה יטען למעשה שקווין לא שם לב להבחנה בין מציין קשיח למציין שאיננו קשיח. 'מי שניצח בבחירות' איננו אותו אדם בכל עולם אפשרי, בניגוד לשמות פרטיים. נשים לב: יכול להיות שלניקסון יהיה שם אחר בעולם אפשרי אחר, אך המציין הקשיח של השימוש בשמו מציין את אותו אובייקט בכל עולם אפשרי. אמנם, המושג של הכרחי ואפשרי נוטים למטאפיסיקה, וזו חולשה של קריפקה. לגבי הסטטוס האונטולוגי של עולמות אפשריים ישנן שתי גישות: או שהם קיימים ממש או שלא, ומדובר ברעיון תיאורטי. הלוגיקה המודלית מניחה קיום – אך זהו רק עניין לוגי. כאן מן הראוי להדגיש שוב: השם הוא מציין קשיח כי אנו בונים אותו כך שיצביע על אותו אדם בכל עולם אפשרי. רק נעיר לסיום שקריפקה מפריך את התזה של אשכול תיאורים על ידי הטענה שתיאורים כאלה יכולים להתאים לבני אדם רבים ('פיסיקאי', לדוגמא) בעוד השם יתאים רק לאדם אחד.
קריפקה טוען כמה טענות מרחיקות לכת, וגם הטיעון נהיה יותר מורכב בהרצאה השלישית. ראשית, הוא טוען שפסוקי זהות הם הכרחיים, אם הם אמיתיים. כלומר פסוק זהות שהוא אמיתי בעולמנו, הוא אמיתי בכל העולמות האפשריים. בכך הוא מביא דוגמאות לא טריוויאליות של פסוקים הכרחיים שאינם פסוקים לוגיים. קריפקה מוצא טענות הכרחיות שאנו מגיעים אליהם בדרך אמפירית, לא אפריורית. לכן הוא טוען שהמדע חוקר טענות הכרחיות, ולכן המדע עוסק במהויות (הוא לא מבחין בין טענות הכרחיות לטענות מהותיות). קבוצת כל הזהויות היא הדוגמא הראשונה לטענות כאלו. לאחר מכן, הוא מרחיב זאת לטענה "לא יכולתי להיוולד להורים אחרים". כלומר הוא טוען שהמקורשל דבר מהותי לו (במובן של הסיבה המטריאלית). דוגמא שלישית היא טענות על מינים טבעיים כמו למשל "מים הם H2O". אלו טענות זהות לא בין שמות פרטיים אלה בין סוגים טבעיים – כלומר הוא מרחיב את הטענה שזהויות הכרחיות גם לסוגים טבעיים. בסוף הפרק הואתוקף את היחס בין מצב מנטלי למצב פיסיקלי. הוא משיג על טענת הזהות בין מצב מנטלי למצב פיסיקלי. אם הטענה הזו רוצה לכבד את האינטואיציה שלנו שהיא קונטינגנטית – היא בעייתית. כלומר הוא מוכיח שאם יש זהות בין גוף לנפש אזי הזהות הזו היא הכרחית (כמו כל זהות). נפתח בטענה "כוכב הערב הוא כוכב הבקר". לדעת קריפקה זו טענה הכרחית, היא אמיתית בכל העולמות. אמנם, קריפקה איננו מביא טיעון לכך. אמנם, קריפקה טוען שמי שחושב שזה היה יכול להיות אחרת – קריפקה טוען שאמנם יכולנו לגלות שכוכב הערב איננו כוכב הבקר, אך אם טענה זו אמיתית – היא גם הכרחית. הספק שאולי ניתן היה לגלות הוא ספק אפיסטמי, אך אם גילינו זהו אותו כוכב – אזי זהו אותו כוכב תמיד. נעבור לדון ביחס שבין גוף ונפש. קריפקה מבחין בין תקרית – אירוע מנטלי ספציפי או מצב מוחי מסוים, לבין טיפוס – כמו תחושת כאב. יש שתי טענות זהות בין גוף לנפש:
1. כל תקרית מנטלית היא תקרית מוחית פיסיקלית – הטענה החלשה.
2. אנו מצמידים להתרחשויות מנטליות מסוג מסויים מצבים מוחיים מסוג מסויים – זיהוי טיפוסי וחזק.
אי אפשר לומר שאירוע מנטלי זהה לפיסיקלי ולקבל קשר מקרי בינהם, כמו דקארט – שהרי זהות היא טענה הכרחית. לכן היחס לא יכול להיות קונטינגנטי.
