פילוסופיה אנליטית – פרגה: מושג ואובייקט – סיכום
מושג ואובייקט
המאמר "מושג ואובייקט" של פרגה הוא אחד המאמרים החשובים בכל הפילוסופיה האנליטית. זהו מאמר יחסית מאוחר,לאחר יסודות האריתמטיקה והמאמר על מובן והוראה, אחריהם כתב פרגה מושגים, ומושג ופונקציה. ניתן לחלק בדר"כ את פרגה ללפני ואחרי המאמר על מובן והוראה. זהו מאמר בשל, אם כן. ישנו שימוש רחב במילה מושג, לוגי, פסיכולוגי, וערבוב. פרגה לא מעוניין להגדיר מהו מושג אלא להשתמש במילה מושג לצרכיו, כמונח טכני. פרגה מנהל מלחמת חורמה אל מול הפסיכולוגיזם – הוא משתמש ב'מושג' במשמעות לוגית חמורה. אחד המאפיינים של פרגה, בהקשר זה, הוא הבריחה מהמנטלי. במסורת האמפריציסטית המילה מושג מכוונת לדימוי שקיים ברוח – אצל התופס. פרגה שואל מהי הדנוטציה שנדרשת על מנת שנדבר על מושגים – והמונח הזה מרכזי מאוד במחשבתו. המונח הזה איננו מוגדר, אלא נרמז. למעשה, יש כאן נחה מסוימת על השפה – אנו יכולים לתפוס על ידי דוגמאות, למרות שלא מדובר בהגדרה. למעשה ישנה כאן נטיה להמציא שפה חדשה שאיננה קשורה לסובייקט – היא נפרדת מהשימוש הרגיל בפילוסופיה. "מושג ואובייקט" של פרגה הוא נסיון להצדיק נוטציה מסוימת – הפעלת הפרדיקט (סימן היחס) על שם של אובייקט. הפרדיקט הוא שם של מושג. הלוגיקה איננה מנותקת אפוא (גם הסימון) מהפילוסופיה – כמו אצל אריסטו. אנו ננגיד את הסימון של פרגה (P(a)) ללוגיקה האריסטוטלית. שם לא ניתן לכתוב פסוק מהצורה "סוקרטס חכם". אלא רק לטפל בכימות כלשהו – כאשר המשפט הבסיסי תמיד קושר שני מושגים והוא תמיד כללי. אצל אריסטו הסיבה היא הקשר לחוקי הטבע, והלוגיקה אמורה לעסוק בחוקים הללו, בעוד אצל פרגה זהו הפסוק הראשוני. קוויין אכן טען שמילה מושג היא מיותרת, והמונח 'מילה' מספיק. מה שמהותי למושג, לפי פרגה, הוא היותו פרדיקטיבי – נאמר על האובייקט. כאן עולה קשר מסוים של פרגה לאריסטו – שהרי אריסטו אכן טען שהעצם הוא מה שחלים עליו הפרדיקטים. פרגה מנקה כל קונוטציה מנטאלית מהמושג: יש בעולם שני דברים – מושגים ואובייקטים, ויש אנלוגיה טובה בין שם פרטי לאובייקט ובין שם למושג. שם פרטי מורה על אובייקט ופרדיקט מורה על מושג. המושג הוא 'יש לא רווי' במובן שהוא זקוק לאובייקט על מנת ליצור מכלול שלם. לפיכך, פרגה לא מבחין בכלל בין פרדיקטים, שהרי בלוגיקה שלו, המתפרשת לפי תורת הקבוצות, אין הבחנה בין שם תואר לבין מונחים סורטליים. ישנה בעיה מסוימת לגבי טענתו של פרגה שהמושגים 'ישנם', ולא נדון בכך כאן. מכל מקום, לגבי כל מושג וכל אובייקט – או שהמושג חל על האובייקט או שלא. ראשון של המושג הוא אפוא – מה שחל על אובייקט. מאפיין נוסף: פרדיקט הוא שם של מושג ('טייגר', 'נמר' – הם שמות של אותו מושג), וזאת בניגוד לשמות פרטיים. מאפיין שלישי – לפני שמות פרטיים לא תבוא ה' הידיעה, לפחות לא אמור לבוא (ואם יש אזי זו בעיה בשפה הטבעית). מאפיין רביעי – לשם פרטי אין ניגוד בניגוד למושג. נסכם רשימת מאפיינים בין קטגוריית הפרדיקטים לקטגוריית השמות הפרטיים:
-מושגים ואובייקטים לפרגה הם דברים בעולם
-ביטול כל זיקה למשהו שהוא מנטלי
-אובייקט- רווי, מושג- לא רווי
-שם פרטי מסמל אובייקט, ופרדיקט מסמל מושג
-שמות פרטיים- רק הם עומדים עם סימן הזהות
-מושגים לא עומדים מול סימן הזהות
-ה' הידיעה אפשר להצמיד למושג (האריה הגבוה ביותר), ולשם פרטי אי אפשר להצמיד ה' הידיעה
אותו הדבר בשלילה.
מושג עצמו יכול להיות האובייקט של פרדיקט מסדר שני שנאמר עליו. כך אנו מבינים כמת: פסוק ישי אומר לנו שמושג מסוים איננו ריק (קיים x כך ש-x נמר פירושו שמושג הנמר איננו ריק). כך גם טענה מספרית היא טענה מסדר שני: שני נמרים זו פרדיקטציה על מושג הנמר. מכאן אנו מקבלים קשר ברור בין טענות ישיות לטענות מספריות. לפיכך, גם קבוצות הם אובייקטים – קבוצה איננה נאמרת על, ויש לה שם פרטי שאיננו פרדיקטיבי. ראוי להדגיש שפרגה איננו נטורליסט – הדבר בא לידי ביטוי במעמד של הלוגיקה. ניתן להרחיב זהות גם למושגים – מושגים הם זהים אם יש להם את אותה אקסטנציה (קבוצת הדברים שהמושג חל עליהם). ניקח שתי קבוצות כאלו: מי שיש לו כליה ומי שיש לו לב. בשפה הלוגית הרגילה אנו אומרים שיש להן שתי אינטנציות (תכנים), כלומר אלו תכני המושגים. בשפה רגילה נאמר שיש לנו שני מושגים עם אותו היקף, אותה אקסטנציה, אבל לא אותה אינטנציה. בשלב הזה פרגה איננו מדבר בכלל על זהות של מושגים כי הם אינם רוויים, אך לו היינו רוצים להחיל זהות, הרי שמדובר באותם המושגים ממש. בהקשר זה פרגה דוחה את כל הדיון על עולמות אפשריים. מאוחר יותר פרגה ידבר על ההבדל בין מובן והוראה, ומובנים אינם במרחב ההוראות והם קשורים לאינטנציה וכו'.
ישנה הבחנה חשובה ביחס לאופן בו מושגים מופיעים בפסוק. פרגה טוען שיש שתי סטרוקטורות שונות של פסוקים: חכם נאמר על סוקרטס, אבל "בני תמותה" לא נאמר על אדם. הצרנה של הפסוק "כל בני האדם הם בני תמותה" תיתן אחרי הכמת הכולל מושג, (x בן אדם אזי x בן תמותה), משום שיש בו את כל המאפיינים של מושג. לכן עלינו לחלץ מהפסוק הכולל פרדיקט, כך שאנו אומרים על המושג שנוצר (כאשר הכמת כולל) שהוא אמיתי תמיד. לכן פסוק הכימות הוא טענה מסדר שני האומרת משהו על המושג (אם אדם אז בן תמותה) ונאמר עליו שהוא אמיתי תמיד. בכך נושא הפסוק הזה איננו בני האדם שאנו אומרים עליהם שהם בני תמותה, אלא הנושא הוא המושג: אם אדם אז בן תמותה. ניקח נגיד: "יש סוסים שמדברים עברית". אצל אריסטו זה נתפס "אחדים מ-s הם p". אצל פרגה יש מושג חדש "x סוס וגם x דובר עברית". אנו אומרים שהמושג הזה איננו ריק. טענת ישות היא אפוא טענה אודות מושג לפי פרגה. ראוי להדגיש שלפי פרגה טענות מסדר שני יכולות להיאמר רק על מושגים – לומר על אובייקט שהוא אמיתי תמיד זה חסר משמעות (כך לדוגמא לא ניתן לשאול האם מושג האדום הוא אדום). פרגה מבחין בין מה שנאמר על לבין חלק מהמושג: "בעל חי" נאמר על סוקרטס (מוצב אובייקט), והוא חלק ממושג האדם. ישות היא תכונה מסדר שני ולכן איננה יכולה להיאמר על אובייקט לפי פרגה (סתירת ההוכחה האונטולוגית), כאשר ישות לפי פרגה היא למעשה כמת. לכן ישות איננה תכונה (התפוררות של מטאפיסיקות שלמות על ידי הבחנות אנליטיות). מושג גם יכול להיות ריק לפי פרגה או לסתור את עצמו, ובכך הוא שונה מלייבניץ ומלוק. לכן מושג ששקרי לחלוטין הוא תקין אצל פרגה, אבל הוא איננו מוכן לקבל שם שאין לו אובייקט. ראוי להעיר שרעיון המושג אצל פרגה לקוח ממושג הפונקציה במתמטיקה. התחום הוא אובייקטים בעולם, והמושג לוקח אותם לאובייקטים של אמת ושקר. פונקציה כמובן יכולה לחול גם על פונקציות.
