ראסל – on denoting
המאמר הזה הוא הניתוח של ה' הידיעה. הטענה המרכזית היא שהפסוק "המלך של צרפת הוא קירח", למרות שהוא נראה מהצורה נושא-נשוא, הוא פסוק ישי.
מהו "ביטוי מציין"/"ביטוי מצביע" denoting phrase
- · 3 סוגים של ביטויים מציינים:
1) ביטוי מציין שאינו מציין כלום – למשל: the present king of France. הם מציינים רק מכורח המבנה התחבירי שלהם.
2) ביטוי מציין שמציין אובייקט ספציפי – למשל: the present king of England
3) ביטוי מציין שמציין באופן עמום – למשל: a man
- ההצבעה חשובה לא רק למתמטיקה ולוגיקה, אלא גם לאפיסטמולוגיה.
הבעיות שמועלות במאמר "on denoting"
- השאלה הסמנטית: מה המשמעות של 'פסוק מציין'/פסוק עם denoting phrase (פילוסופיה של הלשון. לדוג' ברקלי בטח היה אומר: יש משמעות כלשהי לכל פסוק מציין).
- השאלה האיפסטמית: (מה שיש לי נגישות אליו, פרצפציה אליו, תפיסה שלו, אני יכול להבין איך לדעת אותו) איך אני יכול לדעת או אפילו להתכוון להוראה של 'ביטוי מציין' כשאין לי נגישות אליו? (העמדה האימפרציסטית הקלאסית תגיד שאין משמעות).
- השאלה האונטולוגית: מה המעמד האונטולוגי של אובייקט שמורים עליו בעזרת DP? (על השאלה הזאת ראסל פחות ידבר עליו).
תשובה לשאלה האפיסטמית:
- מה המשמעות של ביטוי מציין שאין לי נגישות אליו (לדוג' מרכז המסה של מערכת השמש)?
- הבחנה בין ידיעה שבהכרות לידיעה שבתיאור:
– משהו שיש לנו הכרות איתו. acquaintance – יש לנו ייצוג שלו בחושים או היכרות בלתי-אמצעית.
א. בתפיסה יש לנו היכרות עם דברים כפי שהם נתפסים (חושים).
ב. במחשבה יש לנו היכרות עם אובייקטים מופשטים/אבסטרקטיים יותר (חמש או שש לדוג')
– משהו שאנחנו יודעים על אודותיו knowledge about. שיש תיאור (description) שלו. אבל אין לנו הכרות איתו. (לדוג' 'מרכז המסה של מערכת השמש').
- אמפיריציזם נאור:
– חשיבה מתחילה מדברים שיש לנו הכרות איתם, וממשיכה לדברים שאין לנו הכרות איתם.
– כל הבנה תלויה בהיכרות: כל משפט שניתן להבנה, הכרחי שהוא יהיה מורכב מיסודות שיש לנו איתם ידיעה שבהיכרות.
– היכרות עם חלקי פסוק לא מחייבת היכרות עם פסוק: אין לנו בהכרח הכרות עם מה שביטוי מורה עליו, כשיש לנו היכרות עם כל אחד מרכיבי הביטוי. לדוג' המלך (אני מכיר אותו) של צרפת (אני מכיר את המדינה צרפת) קרח (אני יודע מזה קרח – אבל עם מה שמורה המשפט כולו אין לי הכרות.
– ההרכבה + רדוקטיביליות: כל מה שאני מדבר עליו יהיה בנוי רדוקטיבי לי לדברים שאני מכיר (יש אטומים שאותם אני מכיר, כל מה שאני מדבר עליו בשפה אני בונה מהאטומים האלו). אני מרכיב משפטים בצורה לוגית מתוך הפסוקים שמוכרים לי.
– הצורה הלוגית של השפה מאפשרת לנו ללכת מעבר לחוש: להרכיב משפטים נוספים שאין לי היכרות ישירה איתם.
- · ראסל מדבר בשיח של פילוסופים של הלשון הקשור לשאלות פילוסופיות גדולות.
- · טענה מרכזית נגד האימפרציסטים (מיטת סדום האיפרציסטית): עם החושים אני מצומצם, אבל הנה אני מדבר מעבר לחוש. ראסל יגיד שהצורה הלוגית מאפשרת לי ללכת מעבר לחוש הצר.
הטיעון המורכזי במאמר: ניתוח משפטים ראסליאני
- שמות פרטיים – הבחנה בין שם פרטי כביטוי מציין שיש לי תיאור שלו (רב השמות הפרטיים, לדוג' אריסטו) לבין שם פרטי המצביע על משהו שיש לי היכרות ישירה איתו (השם הפרטי האולטימטיבי – "הזה").
- שם פרטי כביטוי מציין שיש לי תיאור שלו=טענת קיום של משהו המקיים תכונות מסוימות.
ביקורת על תורתו של מיינונג Meinong (45+47)
נשים לב שבשיטת הניתוח שלעיל, כל טענה שמכילה ביטוי מציין ניתנת לרדוקציה לטענה שבה לא מופיע ביטוי מציין (אלא שם פרטי לדוג'). הרדוקציה הזו היא הכרחית. הסיבה לכך היא שאם מתייחסים לביטויים מציינים כאבני בניין אמיתיות של טענות, עולים קשיים. ניתן לראות את הקשיים האלה בתורתו של מיינונג.
אצל מיינונג ביטויים מציינים, כמו למשל "המלך הנוכחי של צרפת" ו-"העיגול המרובע", הם אובייקטים אמיתיים. הבעיה היא שאובייקטים כאלה יכולים להפר את חוק הסתירה. למשל:
לא קיים מלך נוכחי לצרפת, לכן הפסוק "המלך הנוכחי של צרפת" הוא שקרי. הדבר סותר את עצמו: מצד אחד המלך הוא ביטוי מציין אז הוא אובייקט והוא קיים. מצד שני הפסוק שקרי ולכן המלך קיים.
אצל מיינונג הקושי נפתר ע"י הקביעה שאובייקטים שלא קיימים לא חייבים לקיים את חוק הסתירה (47)
ביקורת על תורתו של פרגה (45)
פרגה הצליח להתגבר על אי קיום חוק הסתירה שאצל מיינונג, ע"י ההבחנה בין מובן והוראה. ההבחנה הזו מועילה כי היא מסבירה את ערכן של זהויות – זהות בציון (בהוראה) אך שוני במשמעות (במובן). אך יש בתורה של פרגה קשיים:
נבחן את הטענה של פרגה שביטויים מציינים מבטאים express משמעות ומציינים denote הוראה (השוואה לראסל: אצל ראסל אין משמעות בכלל ולעיתים יש ציון) – עולה בעיה כאשר לסימנים אין הוראה (46-47).
- משפטים שקריים
אצל פרגה משפטים חסרי הוראה הם חסרי פשר, ואילו אצל ראסל שליליים.
נתבונן על המשפט "מלך אנגליה הנוכחי הוא קירח". זוהי טענה על אדם ספציפי שעליו מצביעה המשמעות (אצל פרגה: המובן שהוא המחשבה). כעת נתבונן על המשפט "מלך צרפת הנוכחי הוא קירח". למשפט השני יש אותה צורה כמו למשפט הראשון, לכן נצפה שגם המשפט השני הוא טענה על הדבר שעליו המשמעות מצביעה. אבל, המשמעות לא מצביעה על שום דבר (אין הוראה), כי לא קיים מלך נוכחי לצרפת.
– "המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח" הוא nonsense.
– הבעיה של ראסל עם זה היא שלמעשה המשפט הוא שקרי.
מה שאמרנו על הנושא בכיתה:
ניתוח קלאסי | פרגה | ראסל |
Exist x {K(x) and ForAll[K((y) à y=x) and B (x)]} K(x) – X מלך באנגליה B(x) – x קרח |
נתבונן על הפסוק: המלך של אנגליה קרח
מדוע השיטה של ראסל עדיפה? – נתבונן על הפסוק: "המלך של צרפת קרח". בניתוח הקלאסי ושל פרגה, המשפט חסר פשר בגלל שלא קיים מלך לצרפת. בניתוח של ראסל, המשפט הוא שקרי.
- להתייחס לשמות פרטיים כתכונה (ואז לומר אם הם קיימים או לא): ההישג של פרגה היה שפרדיקט ריק הוא "כשר", ראסל הסיר את המכשול בשם פרטי שלא מתייחס לכלום. הרעיון של ראסל הוא להתייחס לשמות פרטיים כתכונה, ואז לומר עליה אם היא מתקיימת או לא. למעשה, לדעתו כמעט כל המשפטים בשפה הם לא משפטי נושא-נשוא אלא משפטים שבהם יש להתייחס לשם פרטי כתכונה. כל מה שאין גישה פרצפטואלית אליו (מעולם לא היו ממנו רשמים), דינו כדין תיאור. נשים לב שלפי הגישה הזו, ייתכנו שני אנשים שונים שאומרים את אותו משפט ועבור כל אחד יהיה ניתוח אחר – עבור אחד מהם שהיו לו רשמים מהדבר שעליו הוא מדבר, ועבור השני שעבורו הדבר הוא לא שם פרטי אלא תכונה.
מאפיין נוסף של שיטתו של ראסל, הוא התייחסות לכלל המשפט ולא לאבני הבניין בו
דוגמא נוספת: כיצד ניתן להבין את המשפט "איוב לא היה"? אצל ראסל, "איוב" הוא תכונה, וניתן לומר עליה שהיא לא מתקיימת.
- אוביקט (לדוג' אמנון) טומן בחובו 3 טענות שונות = בלעדיות, קיום, תיאור (אפשר תיאורים)
- · הסבר טוב יותר לאימפליקציה ולטאוטולוגיה: ראסל טוען שפרגה שוגה בניתוח טאוטולוגיות שלפעמים יוצאות חסרות פשר, ובאימפליקציות שצריכות להיות בעלות ערך אמת ולפעמים יוצאות חסרות פשר.
- · הייחוד: התנאי לייחוד
- בעקבות פרגה, ראסל מציע תבניות פסוקיות המחליפות את הנושא-נשוא.
- · הכמתים הם אלו שמסייעים לי מבחינה לוגית להרחיב את השיח (הישנו, והלכל).
- הסקירה הספרותית מתחילה בפרגה ומינונג (פחות חשוב). ולא לפני.
פסוקים מהצורה נושא-נשוא
- פרגה הראה שהפילוסופיה האריסטוטלית מכילה שגיאות – הדברים הם נושא-נשוא. ההישג של פרגה היה שכשיש לי פרידיקט, גם אם הוא לא חל על אף אובייקט, אז יש משמעות. פרגה אומר ששם פרטי שלא חל על כלום הוא לא בסדר.
- ראסל מראה לנו משהו אחר – כולל כימות.
הויכוח המרכזי עם פרגה: שם פרטי שלא חל על כלום הוא בסדר.
- המלך של צרפת קרח – על פרגה המלך של צרפת – נושא. קרח – נשוא. פרידיקט ושם פרטי. כך הפסוק הזה הוא משפט חסר משמעות, בגלל שהוא אין כזה מלך בכלל.
על פי ראסל – עלינו להבין שהמפשט אומר לנו – המלך של צרפת קרח – עם כמת ישי. יש מלך של צרפת ו-הוא קרח – וזה משפט שקרי.
- פסוקים רבים הם אינם מהצורה נושא-נשוא. המלך של צרפת הוא פסוק שקרי ולא פסוק חסר משמעות.
- מה המובן של המלך של צרפת – אין לא שמשמעות על פי ראסל (incomplete symbol). כשמוסיפים לו פרידיקט, הוא הופך להיות פסוק ישי.
- הטענה הגורפת של ראסל – שמות פרטיים הם תכונה: איוב לא היה – צריך להפוך את איוב (ובכלל שמות פרטיים) לתכונה.
- ראסל אומר – כמעט כל השמות הפרטיים הם תכונות. הביטוי 'אריסטו' הוא תכונה המדמה לשם פרטי (כי אין לי נגישות אליו, כל מה שאין לי נגישות אליו, צריך להיות מורכב מדברים שיש לי נגישות אליהם) – רק ככה אפשר להתייחס לאריסטו. אריסטו הופך להיות תיאור מקוצר.
- השמות היחידים שהם שמות פרטיים, הם שמות שניתן פרצופטואלית להיות נגישים אליו – שאפשר להצביע עליהם. כל מה שאין לי נגישות פרצופטואלית אליו, הוא תיאור.
תנאי הייחודיות
- מה קורה כשיש ה' הידיעה? – איך מראים את הייחודיות? תנאי הייחודיות בלוגיקה.
- (את ההבחנה בין חסר-משמעות לשקרי עושים בקלות בעזרת שלילת השלילה).
- העמדה של סטרוסון (בניגוד לראסל. הוא בעד נושא-נשוא): כשאני אומר: המלך של צרפת הוא קרח – אני מניח שיש מלך לצרפת (ואני לא אומר שיש מלך לצרפת). אני עושה קדם הנחה שמניחה את הקיום.
- ראסל בעצם מוותר על הרעיון של 'חסר משמעות' (עד שהוא יגיע לפרדוכסים ואז יתחיל סיבוך אחר).
- המניפסט של ראסל והפילוסופיה האנליטית: עמוד 47 – תיאוריה לוגית נבחנת ביכולת לפתור חידות: חידות בחינות בין תיאוריה לא טובה לטובה (כמו שניסויים בטבע מראים איזה תיאוריה תופסת יותר טוב). עקרונות העבודה של התיאוריה הלוגית נקבעים לפי יכולתה לפתור הכי הרבה חידות. (ראסל הציג 3 חידות שהתיאוריה של פרגה לא מצליחה להסביר).
3 חידות:
- פסוקים מובנים ללא מובן – "המלך של צרפת הוא קרח": על פי החוק השלישי הנמנע – או שמלך צרפת קרח או שהוא לא קרח. (אבל אין מלך בצרפת). פרגה יגיד שזה חסר פשר.
- זהות עצמית – "המלך ג'ורג' רצה לדעת אם המחבר של וברלי הוא סקוט?" (המחבר של וברלי הוא באמת סקוט). => לפי עקרון ההחלפה ניתן לבצע החלפה – ג'ורג' רצה לדעת אם סקוט הוא סקוט? => אולם זה משפט שונה.
– ביטוי מציין הוא אינו שם פרטי: ראסל יפתור את החידה ע"י ההבחנה בין שם פרטי יש לי היכרות איתו, לבין ביטוי מציין שיש לי ידע על אודותיו, שהוא בעצם טענת קיום של משהו שמקיים תכונות מסוימות.
- פסוקי אי-קיום: "פגאסוס אינו קיים." (אבל איך אפשר להצביע על משהו ולהגיד שהוא לא קיים?) לפי פרגה, פגאסוס הוא דימיוני (וחסר הוראה) ולכן לפסוק אין משמעות. (לפי פרגה קיום זה פרידיקט).
- נתבונן על הטענה "A שונה מ B". אם הטענה נכונה אז קיים הבדל בין Aל-B וניתן לומר "ההבדל בין A ל B קיים". אך אם הטענה לא נכונה נאלץ לומר על אותו משקל "ההבדל בין A ל B לא קיים" ובכך לטעון בבת אחת שההבדל קיים (כי הוא נושא המשפט – בהתכלות לוגית של נושא-נשוא) וגם לא קיים, כפי שהיה אצל מיינונג.
פתרון החידות – מבוא:
- יש כל מיני הצעות לפתור את הבעיות: הצעות קדם רסליאניות. היום קצת חוזרים לעסוק בהצעות כאלו אבל הם נאיביות ומורכבות.
- הפתרון של ראסל: ה' הידיעה.
- · המלך של צרפת זה חסר-משמעות על פי פרגה.
- · ראסל אומר שיש לזה משמעות: הכל בגלל היידוע => טיפול בה' הידיעה יפתור את החידות.
- המלך של ירדן הוא קרח=יש מלך בירדן, יש רק מלך אחד בירדן, הוא קירח.
- לביטוי "המלך של ירדן" אין מובן מצד עצמו. יש לו מובן רק כשמפרקים אותו. לביטוי "המלך של צרפת" אין משמעות. לביטוי "המלך של צרפת הוא קירח" יש. => יש התחייבות לקוניונקציה של שלושה דברים: קיום, פרידיקציה, זהות-ייחוד.
- בעיה אצל פרגה:"אם יהושוע לא טבע, הוא הבן היחיד שלי."
הפתרון של ראסל לחידה הראשונה – ה' הידיעה – ייחוד:
- · ה' הידיעה= בלעדיות.
- שם הופך לתיאור מידע. תיאור מידע ניתן לפירוק לתכונה + לה' הידיעה המבטאת קיום ובלעדיות. (אריסטו= האדם שכתב את המטפאיזיקה + רק הוא כתב אותה).
- לא מוותרים על חוק השלישי הנמנע. המלך של צרפת הוא קירח => יוצא משפט שקרי.
- מופע ראשוני (משפט שמתחיל בכמת בד"כ): "חשבתי שהיכטה שלך יותר גדולה ממה שהיא." "לא, היא ממש לא גדולה יותר ממה שהיא". במופע ראשוני
- במופע ראשוני לא נכון ש…המלך של צרפת אינו קרח. => המשפט אמיתי (
- ההבחנה בין מופע ראשוני לשני היא שמצליחה לפתור את החידה השנייה.
