למרות הניסוח המעורפל שלה, בריטניה ראתה את עצמה כמחויבת במידה רבה להצהרת בלפור ובמהלך השנים שלאחריה (שנות ה-20) נקטה במספר מהלכים למימוש ויישום ההצהרה שניתנה בדבר הכרה בזכותם של היהודים למדינה בארץ ישראל\פלשתינה.
צריך לזכור כי בעת מתן הצהרת בלפור בריטניה למעשה לא שלטה בשטח שעליו העניקה זכויות ליהודים, שכן ארץ ישראל\פלשתינה הייתה עדיין בידי האימפריה העות'מנית ששלטה באזור במשך למעלה מ-400 שנה אך עתה הלכה והפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי הצהרת בלפור למעשה הייתה התירוץ שהכשיר את הקרקע להחלת המנדט הבריטי. כלומר הבריטים שהבינו שהם עתידים לכבוש את השטח ושאפו להחיל עליו ריבונות השתמשו בסוגיה היהודית על מנת להצדיק האחיזה העתידית שלהם באזור (ראו גם הרקע להצהרת בלפור וכן האינטרסים של בריטניה במתן הצהרת בלפור).
אחד הביטויים הראשונים של יישום הצהרת בלפור על ידי הבריטים היה משלחת באפריל 1918 בראשות המנהיג הציוני חיים וייצמן שלוותה בקצין בריטי בכיר ומטרתה הייתה הכנת הקרקע להקמת הבית הלאומי היהודי. המשלחת נפגשה עם מנהיגי הערבים בארץ והרגיעה את דאגותיהם בנוגע לכך שהגשמת השאיפות הלאומיות של היהודים תבוא על חשבון השאיפות שלהם, וכי הרצון של יהודים בקרקעות בארץ ישראל\פלשתינה ידחוק החוצה את הערבים. הערבים באותה תקופה כבר החלו להתארגן במסגרת תנועה לאומית שניסתה להתנגד לזו הציונות, והם תבעו מהבריטים עצמאות בכל אזור "סוריה הגדולה" (שכולל את ארץ ישראל\פלשתינה) תחת עקרון ההגדרה העצמית ונאום הנשיא האמריקאי וילסון (למעשה התנגדו להסכם סייקס-פיקו שחילק את המזרח התיכון בין הבריטים והצרפתים ויצר את מה שאנחנו מכירים כיום כישראל, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק וכו').
צעד נוסף ביישום הצהרת בלפור היה ביטול המשטר הצבאי שהוטל על האזור לאחר כיבושו במלחמת העולם השנייה והחלת שלטון אזרחי תחת "כתב המנדט" (למעשה התחלת המנדט הבריטי). מי שמונה לעמוד בראש המנדט הבריטי היה יהודי בשם הרברט סמואל שאהד את המטרות של התנועה הציונית, אם כי בסופו של דבר שירת את האינטרסים הבריטיים.
שני צעדים נוספים שנקטו הבריטים למימוש הצהרת בלפור היו בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. בועידת ורסאי תיקנו בריטניה וצרפת את הסכם סייקס-פיקו כך שבריטניה תשלוט בארץ ישראל\פלשתינה ובמוסול שבעיראק בתמורה לסוריה ולבנון שיהיו תחת שלטון צרפתי. בועידת סאן-רמו קיבלו המעצמות החלטות שנותנות תוקף למנדט הבריטי, מה שהוביל לאישור "כתב המנדט" על ידי חבר הלאומים באפריל 1922. הצעדים הללו ביססו את הריבונות של אנגליה על האזור ואת היכולת שלה לפעול ברוח הצהרת בלפור.
למרות הצעדים של הבריטים יחלפו יותר מ-30 שנים בין הצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל, והבריטים לא תמיד היו כוח שדחף קדימה את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעיתים אף היו כוח מעכב. המציאות הסבוכה עם האוכלוסיה הערבית והאינטרסים של בריטניה שנהנתה משליטתה באזור וראתה את עצמה כאימפריה עולמית היו מכשולים שעיכבו בשנים רבות את מימוש הצהרת בלפור.
ראו גם: הערבים בתקופת המנדט הבריטי
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
