תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל הייתה גם תקופה של התעצמות הפעילות הלאומית היהודית בארץ שעוררה התנגדות ערבית. הצהרת בלפור הייתה מכה וקריאת השכמה תודעתית לערביי הארץ שקיבלו אותה בכעס וביקורת רבה (קראו גם: מה חשבו הערבים על הצהרת בלפור). לטענתם עצם קיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל היה הפרה של הסכם חוסיין-מקמהון שבו התחייבה בריטניה להעניק עצמאות למדינות ערב לאחר סיום מלחמת העולם. עוד טענו הערבים כי לבריטים אין את הסמכות החוקית והמוסרית לעודד שאיפות לאומיות של קבוצה מהגרת (העליה היהודית לארץ) על חשבון הקבוצה המקומית (התושבים הערבים הותיקים).
שנות ה-20 ותקופת המנדט היו שנים חיוביות בעבור בערבים בתחומי הכלכלה, חינוך ותרבות, אך הם גם צפו בדאגה רבה בהתפתחות המהירה יותר של היישוב היהודי. מצד אחד נהנו גם חלק מהערבים מהצמיחה של היישובים היהודיים, אך הם חששו כי היהודים והבריטים מייעדים להם תפקיד של "חוטבי עצים ושואבי מים", כלומר פועלים ואזרחים מדרג שני, במפעל שהלך ונבנה. שלושה תחומים היוו את עיקר דאגתם של הערבים בארץ: העלייה היהודית, קניית הקרקעות מידי ערבים והתמיכה הבריטים בשאיפות הציונות.
אירועי תר"פ/א
ב-1920 החלו ההפגנות הערביות הראשונות כנגד שלטון המנדט הבריטי ומגמתו הפרו-יהודית. באפריל 1920, בעת אירוע מוסלמי מסורתי באתר נבי מוסא, התפתחה תגרה בין המון ערבי וקבוצת יהודים שהגיעה למקום (לטענת הערבים, על מנת לעורר פרובוקציה). האירוע גרר גל של מהומות ברחבי הארץ עם הרוגים ופצועים בשני הצדדים (מהצד היהודי מכונים האירועים מאורעות תר"פ).
ב-1921 פרצו מאורעות יפו/ מאורעות תרפ"א לאחר הפגנות ה-1 במאי (חג קומוניסטי) של העולים היהודים שפגשו בהפגנות נגדיות. הערבים הרגישו כי ההפגנה מכוונת נגדם ויצאו להתנגד לה, והעימות שהתפתח גלש לכל האזור ונמשך כ-15 יום בטרם הצליחו הבריטים להשתלט על הרוחות. במאורעות תרפ"א נהרגו 47 יהודים ו-48 ערבים, ו-140 יהודים וכ-75 ערבים נפצעו.
בעקבות מאורעות יפו/תרפ"א הקימו הבריטים את ועדת הייקראפט שהובילה לפרסום הספר הלבן הראשון. הועדה קבעה כי הערבים פתחו במתקפות אך גם קבעה כי הם מונעים מחשש מפני דחיקתם החוצה מהארץ ופיתוח היישוב היהודי על חשבונם. מסקנות הועדה היו כי עידוד עלייה יהודית על ידי הבריטים מוביל לעידוד לאלימות ערבית, אך המלצותיה לא יושמו.
הספר הלבן הראשון סייג במעט את תמיכת בריטניה שניתנה בהצהרת בלפור. אולם הוא לא נענה לתביעות הערבים לעצור את העליה, לחדול מתמיכה במפעל הציוני ולהעניק עצמאות לערבים על אדמתם.
מהפכת 1929 (מהפכת אלבוראק) / מאורעות תרפ"ט
מרבית שנות העשרים עברו על הצדדים בשקט יחסי, כאשר הבריטים מנסים לרצות ולהרגיע את שניהם. כל זה השתנה על רקע מתחים במה שכינו היהודים "רחבת הכותל" (בזמנו סמטה צרה למרגלות הר-הבית) ומה שכינו הערבים "רחבת אלבוראק" (אלבוראק היא הסוסה הקסומה של מוחמד שעל פי המסורת המוסלמית נקשרה באזור הכותל). לטענת הערבים ניסו היהודים לשנות את הסטטוס-קוו במקום על ידי הוספת כיסאות, שולחנות ומחיצות הפרדה בין גברים ונשים. לאחר תלונה לשלטונות הבריטים הוסרו הרהיטים מהמקום, מה שגרר הפגנות יהודיות. ההפגנות היהודיות גררו הפגנות נגד ערביות ומהכותל התרחבו המהומות לכל הארץ. באירועים נהרגו 133 יהודים ונפצעו 339, ו-116 ערבים נהרגו ו-232 נפצעו. בחברון, שם נרצחו יהודים רבים, היו גם תושבים ערביים שסייעו והסתירו יהודים, בין היתר משום שהבחינו בין אנשי היישוב הישן והציונות.
לאחר האירועים קמה בקרב הערבים קריאה להרים מאבק חמוש על הארץ, בדומה לארגוני ההגנה, האצ"ל והלח"י היהודיים והמאבק שלהם בשלטונות המנדט. אולם המנהיגות הערבית האמינה בדרכי משא ומתן עם הבריטים שהמשיכו כל העת לשחק משחק כפול.
לזווית היהודית: מאורעות תרפ"א ותרפ"ט
לזווית הערבית בשנות השלושים: ערביי ארץ ישראל בשנות השלושים
חזרה אל כל הסיכומים בהיסטוריה
