היסטוריה פוליטית של זמננו: האימפריה העות'מנית
בנוסף לאימפריה הפרסית, האימפריה העות'מנית היא האימפריה העיקרית שהייתה במזרח התיכון.
הנסיונות במזרח התיכון להפוך את המשטרים הריכוזיים למשטרים פתוחים יותר נכשל במזרח התיכון. זאת מכיוון שראשי המדינות היו בעת ובעונה אחת הקיסרים, והן האוטוריטה הדתית מס' 1 בעולם כולו (ח'ליף או סולטן).
בראשית המאה ה-20 האימפריה העות'מנית הולכת ומתפוררת, בגלל משקל החברה המסורתית שלא מצליחה להתאים את עצמה לעידן המודרני, ומצד שני בגלל המכות החיצוניות שהיא מקבלת מצידה של רוסיה, של הלאומיות הפן-סלבית בבלקנים. סדרה של מלחמות שנוגסות בטריטוריות האירופית שלה. אך גם בגלל שאיטליה כבשה את לוב, ולאיזור האיים סביב רודוס; בגלל שמצרים (שנכבשה על ידי הצרפתים המהפכנים בסוף המאה ה-18, והגיעו אליה רעינות מודרנים) הלכה ופרשה מהאימפריה העות'מנית. מוחמד עלי הקימה מדינה שהייתה כבר מאוד עצמאית במאה ה-19, ושחסלה לאט לאט את קשריה של העות'מנית כדי ליפול תחת חסות צרפת ואח"כ של בריטניה, בגלל תעלת סואץ.
כל אותה מערכת הלחצים פועלת גם במרכז האימפריה העות'מנית. הפרשה החשובה ביותר היא פרשת הטורקים הצעירים – קבוצה של קציני צבא ואנשים אחרים, שמורדים נגד הסולטן ב-1908 ומכריחים אותו להחיות את החוקה כדי לגרום לתהליך מודרניזציה. הם עושים זאת בין היתר כי הם רואים את התמונה מבחינה לאומית, ומזהים את מקור חולשתה של העות'מנית בפיגור שלה, בהיותה חברה מסורתית עם שלטון אוטוריטארי. למעשה הניסיון שלהם מחזיק מעמד איכשהו בין 1908-1912. ב-1912 הסולטן עוד פעם משליט דיקטטורה, ואין עוד ניסיון של פתיחה של ה מערכת.
במלחמת העולם הראשונה הכישלון מביא לשינוי דרמטי מאוד בלב האימפריה, ובמזרח התיכון כולו. באימפריה עצמה הכישלון היבא להסכם סוורה 1920, בו למעשה האימפריה נעלמת טריטוריאלית (אך לא לגמרי – משאירים את הסולטן שנשאר בתור ח'ליף, רשות דתית. הוא מצליח להישאר כך עד 1922). מבחינה טריטוריאלית כל שהיה באירופה ובמזה"ת נעלם.
באירופה – נעלם לטובת היוונים. מה שקורה, הוא ששטחים מאוד גדולים של הלב של האימפריה (חצי האי האנטולי) נכבשים על ידי המעצמות המנצחות. זו בעיה גדולה: א. צרפת איטליה ובריטניה משתלטים על איסטנבול למעשה. הבירה נמצאת בידי מעצמות זרות. לא רק הבירה, אלא איזור הבוספורוס והדרדנלים – המעבר החשוב. ב. לוקחים גם שטחים במקומות אחרים במה שיהיה טורקיה המודרנית. אך הדבר הגרוע ביותר הוא שיוון ב-1919 נמצאת בחלק המערבי של אנטוליה, מה שיהיה הרפובליקה הטורקית.
היו שם תביעות היסטוריות: כיוון שיוון ההיסטורית הייתה באסיה הקטנה בחלקה. היוונים יושבים בוויזמיר, ואז פורצת המלחמה היוונית טורקית. הלאומנים הטורקים קוראים לה מלחמת העצמאות של טורקיה (אחרים – המלחמה היוונית טורקית). המנהיגים האזרחיים והצבאיים מחליטים שתקום רפובליקה טורקית מודרנית, בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה.
היוונים במשך השנים הללו, לפחות בתחילת המלחמה (19-20) מצליחים לכבוש חלקים גדולים מטורקיה, ובשלב מסוים, לקראת סוף 21, מגיעים קרוב לאנקרה (עיר הבירה החדשה). לטורקים יש הרבה בעיות: הצבא התפורר במלחמה, השלטון המסורתי לא עובד, חוזים משפילים ממלחמת העולם הראשונה, ומעט ידידים בעולם.
הידיד הגדול של האימפריה העות'מנית באותה תקופה הוא רוסיה שלאחר המהפכה הבולשביקית, שמספקת ללאומיות הטורקית נשק, מימון ותחמושת, כדי להילחם מול היוונים (שהיו אויבים של רוסיה). רוסיה מספקת גם את השטחים שרוסיה כבשה במזרח טורקיה (ארמניה), כי הם רואים בטורקים עם שעוזר להם במאבק הבינלאומי (לא נגדם), והם שכנים להם, ומכיוון שבאותן השנים ברוסיה יש מדיניות של כיבוד הלאומים השונים (סטלין נתפס כ"קומיסר הלאומים").
אולם, ברור שכאשר מדינה מתהווה כמדינה מודרנית, והיא עושה זאת בתהליך של מלחמה, היא באופן טבעי מונהגת על ידי האליטה הצבאית. בראש האליטה הזאת עומד גדול גיבורי טורקיה – מוסטפא כמאל, אטא-טורק (הכינוי ניתן לו על ידי האסיפה הלאומית לאחר כינונה של טורקיה "אב הטורקים").
אטא-טורק לא קיים את המדינה לבד, אלא מייסד גוף פוליטי מודרני, מפלגת העם הטורקי. היא מתכנסת למספר אסיפות מייסדות בכל מיני מקומות, ומשמשת בסיס לשלטון, בצורה שהיא מנסה להיות מודרנית, אך תואמת את המסורת האוטוקרטית המקומית.
אטא טורק תווה תוכנית מודרניזציה שתעבור דרך שלבי התייצבות. כל השלבים הללו למעשה טורקיה היא מדינה חד-מפלגתית, אך מקיימת בחירות, וכך היא מלמדת תהליך פוליטי דמוקרטי מהו, את העם. על בסיס זה צריכה לקום ממשלה, אך כל עוד אטא-טורק והאליטה הצבאית קיימים שם, הדמות השלטת והבולטת הוא הנשיא. אטא טורק היה הנשיא עד 38, ולאחר מכן הנשיא הבא היה סגנו, איסמט פשה.
רפובליקה טורקית שמצליחה לנצח את היוונים בקושי רב, ואז מתרחשת עליהם טרגדיה נוראית. לא ברור מה הביצה והתרנגולת כאן. בזמן המלחמה היוונים שרפו כמות עצומה של כפרים טורקים מוסלמים ושל רבעים מוסלמים בערים שהם ישבו בהם. כשהטורקים כבשו את השטח הזה, הם גמלו ליוונים בזה שזרקו את היוונים מטורקיה (מליון וחצי איש), ביצעו טרנספר. המעשה הזה פגע בטורקים כי הרס את המערכת הכלכלית – כיוון שהיוונים מילאו שם פונקציות סוציו-כלכליות חשובות, והיו אחד החלקים המודרנים והמתקדמים יותר. הכלכלה שהייתה רעועה בעקבות המלחמה שקעה עוד יותר. פגע גם ביוונים כי יוון לא הייתה עשירה, והייתה צריכה לקלוט המוני יוונים.
יוון ובולגריה סילקו את כל האוכלוסייה הטורקית. גם זה פגע בטורקיה, שנפגעה בגלל הצורך לקבל ולשקם את הפליטים. לא ממש עתיד מזהיר לרפובליקה הטורקית.
בכל זאת, ההנהגה הצבאית שהפכה לפוליטית, הצליחה להתגבר על הבעיות הללו ועל המשבר הכלכלי העולמי, ומבצעת רפורמה מהפכנית בחברה הטורקית. הרפורמה הולכת בהרבה כיוונים: פוליטית, ממשל מודרני עם בחירות (אמנם עם אותה מפלגה), ומכינים את טורקיה במשך עשרות שנים להיות דמוקרטיה רב מפלגתית;
הרפורמה המרכזית והחשובה ביותר מתבצעת בהדרגה בשנות ה-20: ביטול השריעה. קודם לכן ביטלו את תואר הח'ליף. החליפו את מערכת החוקים המוסלמית במערכות חוקים שהועתקו ממערכות מערביות: החוק הפלילי היה האיטלקי, וכן הלאה. תהליך שעם כל השוני, דומה לתהליך שעוברת יפן ברפורמת מייג'י: כמה עשרות שנים שבהם מאמצים אלמנטים מהמערב.
לא הסתיים עם החוקים: שינו את מערכת החינוך, הלבוש, תפקיד הנשים (טורקיה מקנה ב-33 זכות לנשים, וזכות בחירה אוניברסאלית). היה כאן ניסיון לשנות את החברה לפחות במובן אחד: הפיכת החברה המסורתית לחברה חילונית, ואז הכנסה של ערכים מערביים (בניגוד מסוים ליפן). הדבר השפיע מאוד על טורקיה.
כלומר, הדבר המעניין לגבי טורקיה הוא שבתהליך הדרגתי כן עשו מהפכה. היו כל מיני דברים באמצע: היה מרד של הכורדים, שדוכא. השאלה הגיעה לנקודת רתיחה דווקא בשלטון הרפובליקה. קרה דווקא אז כי באימפריה העות'מנית הייתה קיימת שיטת המילט, שאיפשרה אוטונומיה לעדות דתיות. כעת מה שניסו ליצור בגלל החילוניות היא דמות לאומית של טורקי. ואז יש בעיה להכיל את המיעוטים הלאומיים האחרים, והסובלנות אליהם הייתה מאוד נמוכה, דבר שהביא לגלים של אלימות.
דבר מעניין נוסף: ההדרגתיות וההליכה לשיטה רב-מפלגתית אחרי מלחמת העולם השנייה. הטורקים הבינו שהם לא צריכים להשתתף במלחמת העולם השנייה, ואכן הרוויחו מהניטרליות, ומצד שני נכנסו בסוף 45 כי אז לא ממש היה הסיכון, והטורקים הרוויחו בכך כניסה לאו"ם.
לא רק אלה, כשהתגלגה פרשת קוריאה, הטורקים הלכו להילחם לצד האמריקאים. זה זיכה אותם בכניסה לנאט"ו, שאז הייתה ערובה אנגלו-אמריקאית לקיום המדינה, כי טורקיה הייתה אז חלק מהמלחמה הקרה. צריך לקחת בחשבון שבסף שנות ה-40 מתרחשת טרגדיה אחרת, מלחמת האזרחים ביוון. כל אלה, ופרשת קפריסין והמלחמות בין הלאומנים בין שני הצדדים, הם חומרי נפץ; והאמריקאים מצאו דרך להרגיע את האיזור על ידי כך שהכניסו את שני הצדדים – טורקיה ויוון – לנאט"ו.
שלטון רב מפלגתי – יש מפלגות שקמות, מדכאים את הקומוניסטים כל הזמן. הדבר מאפשר דבר יוצא דופן, שהוא מאפיין של פוליטיקה בעולם השלישי – החוקה קובעת שלצבא יש זכות להתערב במערכת הפוליטית בזמן משבר, ואכן הצבא הטורקי נכנס ויצא מהפוליטיקה במהלך כמה משברים. היו נכנסים, תופסים את השלטון עד שהמערכת התייצבה, ואח"כ נסוגים. הצבא הוא למעשה, עד היום הזה, ערב לאופי הרפובליקני והחילוני של טורקיה, על אף שבשנים האחרונות שומעים שהשליטים האחרונים הצליחו להגביל את הסמכויות של הצבא בטורקיה.
המזרח התיכון מתפורר במלחמת העולם הראשונה גם בצורה אחרת – רבולוציוניזם פוליטי (כמו באירלנד וברוסיה – לנין). פוליטיקה מהפכנית בעורף האויב, הפעם עשו זאת הבריטים – לורנס איש ערב.
