א. השלטון הרומאי העקיף- דמותו של "מלך החסות" הורדוס:
- רקע: מי היה הורדוס וכיצד תפס את השלטון על יהודה:
הורדוס היה בן למשפחת אצולה מבני אֵדום שהתגיירה בסוף המאה השנייה לפני הספירה ושיתפה פעולה עם השלטון החשמונאי. אביו אנטיפטרוס יצר קשרים טובים עם הרומאים. הוא זכה לאזרחות רומאית והם אפשרו לו למנות את בניו למושלים: פצאל- למושל ירושלים והורדוס למושל הגליל.
כתוצאה מכך נוצרה בארץ ישראל הנהגה כפולה:
- הכוהן הגדול הורקנוס ה-2 מבית חשמונאים קיבל סמכות על אזורים בהם היה ריכוז יהודי. סמכות שכללה גביית מסים ומשפט על פי חוקי אבות.
- אנטיפטרוס ובניו אחריו קיבלו מעמד של מושלים על האוכלוסייה הנוכרית בארץ ובשל כך קיבלו מטעם רומא סמכויות שיפוט והפעלת כוח. הורדוס לא היסס להפעיל סמכויות אלו כאשר הוציא להורג ללא משפט ובניגוד לחוקי ההלכה, את חזקיהו הגלילי שעמד בראש קבוצת מורדים גליליים שהתנגדו לשלטון הרומאי.
בשנת 40 לפנה"ס פרץ מאבק בין צאצאי בית החשמונאים על השליטה בכהונה הגדולה, בין הורקנוס ה- 2 לבין בן אחיו מתתיהו אנטיגונוס. אנטיגונוס הצליח, בעזרת אויבי הרומאים (העם הפרתי), לתפוס את השלטון ולהכריז מחדש על מלכות בית חשמונאי (לאחר שפומפיוס ביטל את מלוכתם).
הורדוס נמלט לרומא והומלך על ידי שליטיה כ"מלך בעל ברית וידיד העם הרומאי" (מעמד של מלך חסות). הוא חזר ליהודה ובעזרת לגיונות רומאים סילק את אנטיגונוס וחיסל את שלטון בית חשמונאים. בשנת 37 לפנה"ס הפך הורדוס בפועל למלך יהודה.
מעמדו של הורדוס כמלך חסות העניק מספר סמכויות לצד כמה חובות:
סמכויות הורדוס כמלך חסות:
- החזקת צבא תחת סמכותו.
- ניהול מדיניות פנים עצמאית (משפט וכלכלה).
חובות הורדוס כמלך חסות:
- נאמנות מלאה לשלטון הרומאי ושליחת עזרה צבאית לרומאים על פי צורך.
- התחייבות לשמור על הביטחון והסדר בתחום שלטונו וגביית מסים עבור רומא.
חשוב לציין כי הורדוס, בניגוד למלכים החשמונאים לא היה ממשפחת כוהנים ולכן לא שירת ככוהן גדול.
מדוע העדיפו הרומאים לנקוט במדיניות של שלטון עקיף באמצעות שליטים מקומיים:
במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס התנהלה ברומא מלחמה על ירושת הקיסרות. מרבית הלגיונות הרומאים ומפקדיהם היו מעורבים במאבק. מינוי מלכי חסות רומאיים שירתו את האינטרסים הפוליטיים של אותה תקופה:
- המלכת מלכי חסות מנעה מגע ישיר וחיכוכים בין הרומאים לעמים המקומיים ותרמה לייצוב אזור המזרח התיכון.
- מלכי החסות העריצו את התרבות ההלניסטית- רומאית, היו תלויים בחסדי רומא ולכן הפגינו נאמנות בלא תנאי לשליטיה.
המאפיינים העיקריים של שלטון הורדוס:
שלושה גורמים קבעו את אופי שלטונו ומדיניותו של הורדוס:
א. נאמנות לרומא ולשליטיה המתחלפים: מעמדו של הורדוס כמלך חסות חייב אותו לגלות נאמנות בלתי ניתנת לערעור כלפי השליט הרומי. שנות המלכות הראשונות של הורדוס היו תקופה של מאבק על השליטה באימפריה בין אנטוניוס ואוקטביאנוס. הורדוס בחר בתחילה לתמוך באנטוניוס אך כשזה הובס במאבק על הקיסרות נאלץ הורדוס להודות בטעותו בפני הקיסר החדש ולהציע את נאמנותו. הקיסר אישר מחדש את שלטון הורדוס בתמורה להפגנת נאמנות חסרת גבולות שהציג הורדוס מאותה עת.
ב. העדר תמיכה בקרב העם: כל שנות מלכות הורדוס שרר מתח בינו לבין יהודי ארץ ישראל שהסתייגו ממנו ואף תיעבו אותו (נראה שזו הסיבה המרכזית לשלטונו האלים). היו חמש סיבות עיקריות לתיעוב שחש העם כלפיו:
- הוא נתפס כשליט לא לגיטימי כיוון שלא היה שייך לשושלת בית חשמונאי ותפס את השלטון בכוח.
- הוא היה מזוהה עם רומא והעם שנא את הרומאים בשל הסדרי כיבוש ירושלים והסדרי פומפיוס.
- מוצאו של הורדוס היה נוכרי ולכן נתפס בעיני רבים כיהודי שאינו טהור ועל כן פסול למלוכה.
- הורדוס נהג בעריצות והרג אנשים רבים, חלקם בני משפחתו הקרובים ביותר. שלושים ושלוש שנות שלטונו אופיינו בדיכוי כל סימן של התנגדות פוליטית. בעיקר פעל הורדוס כנגד צאצאי משפחת החשמונאים מתוך חשש שמתוך משפחה זו עלולה לצמוח התנגדות לשלטונו: הוא רצח את הכוהן הגדול (אריסטובולוס) כיוון שזכה לאהדת העם, הוציא להורג את מרים החשמונאית אשתו הראשונה (של הורדוס עצמו) ואת אמה בטענה שקשרו קשר נגדו ולבסוף הוציא להורג אף את שני הבנים שנולדו לו ממרים.
- הורדוס הביא לפיחות במעמדה של הכהונה הגדולה והסנהדרין: בכדי לצמצם את השפעת המנהיגות הדתית ולמנוע מהכוהנים הגדולים לצבור כוח אשר עשוי לשמש כנגדו, פעל הורדוס בשני מישורים: מינה כוהנים חלשי אופי וחסרי השפעה וקשרים וקיצץ בסמכויות המשפט של הסנהדרין.
ג. תמיכה באוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל: הורדוס תמך באוכלוסיה הנוכרית בארץ ישראל ופעל לקידומה ורווחתה. הוא הקים מספר ערים הלניסטיות שבהן התגוררו נכרים בלבד. לדרך פעולה זו היו מספר סיבות:
- באורח חייו ובהשקפת עולמו היה הורדוס מלך הלניסטי יותר משהיה יהודי ולפיכך הזדהה באופן רגשי עם התושבים הנוכריים של הארץ.
- הורדוס ידע כי השלטון הרומאי מעוניין לטפח את ההלניזם ואת התושבים הנוכריים של ארץ ישראל.
- האוכלוסייה הנוכרית בא"י העריכה את מפעליו ומעשיו והייתה נאמנה לו. כיוון שכך, העדיף הורדוס לקדם אוכלוסייה זו ולהחליש את האוכלוסייה היהודית שהתנגדה לשלטונו.
מפעלי הבנייה המפוארים:
בתקופת שלטונו עסק הורדוס באופן עקבי בפיתוחה של הארץ במספר מישורים:
- פיתוח שטחים חקלאיים ומערכות הובלת מים והשקיה (כדוגמת אמת המים של קיסריה).
- פיתוח מבצרים לשם הגנה על גבולות המדינה וארמונות מבוצרים לשם הגנה על עצמו (כדוגמת מצדה והרודיון).
- שיקום ערים ישנות ובניית ערים חדשות (הגדולה שבהן היתה קיסריה).
- הרחבת הר הבית ושיפוץ בית המקדש- עד שנהפך למתחם המקודש הגדול ביותר בעולם העתיק. בתחום זה זכה הורדוס לשיתוף פעולה מלא של ההנהגה הדתית, תוך שהוא מקפיד על הלכות בניית המקדש (לדוגמה את הבנייה ביצעו כוהנים בלבד).
לפעולות הבנייה של הורדוס היו מספר מניעים וביניהם:
- רצונו לקנות תהילה ופרסום ברחבי העולם ההלניסטי.
- ניסיונו לזכות באהדת תושבי א"י באמצעות אספקת עבודה.
- חיזוק היסודות ההלניסטים באמצעות בניית מבני ציבור.
- ניסיון לזכות בתמיכת היהודים על ידי שיפוץ והרחבת המקדש.
השלטון הרומאי הישיר תקופת הנציבים הרומאים:
בשנת 6 לספירה (עשר שנים לאחר מות הורדוס) נעשתה יהודה לפרובינקיה הרומית יהודיה (פרובינקיה היא כינוי לאזור בשליטה רומאית ישירה בכל מקום מחוץ לאיטליה) והועמדה תחת שלטונו של נציב רומאי. הנציב ישב בקיסריה ולצידו הוחזק כוח צבאי שסייע לשלטונו.
- תפקיד הנציב וסמכויותיו:
- אחריות על הסדר הציבורי: באמצעות חיילות עזר שגייסו הנציבים מתוך האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל. בירושלים חנה חֵייל מצב קבוע שהיה אחראי על שמירת השקט בעיר.
- אחריות לגביית מסים ועמידה בראש המערכת המנהלית של הפרובינציה: בתוקף כך ביצע הנציב הראשון מפקד אוכלוסין (קנזוס– בלטינית) שעורר התנגדות רבה בקרב היהודים כיוון שנתפס כסמל לאובדן החירות ולשעבוד לרומא.
- סמכות שיפוטית לרבות מתן גזר דין מוות. סמכות שהביאה לקיצוץ בסמכויות הסנהדרין בכל הנוגע לדיני נפשות.
- סמכות למנות את הכוהן הגדול ולהדיחו על-פי שיקול דעתו.
מאפייני שלטון הנציבים בארץ:
תקופת הנציבות הרומאית ביהודה היתה תקופה שבה גברה השנאה כלפי הכיבוש הרומי והתעצם המתח בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הנוכרית עד שלבסוף בשנת 66 לספירה פרץ בארץ ישראל המרד הגדול. להגברת המתיחות והאיבה תרמו תרומה מכרעת מאפייני שלטון הנציבים:
- עושק ופגיעה כלכלית: הנציבים הטילו על הפרובינציה יהודיה מסים כבדים. עול המסים נבע מדרישות הקיסרות הרומאית אך גם מחמדנותם של הנציבים ששאפו לנצל את תקופת נציבותם כדי להתעשר. אחד הנציבים (פונטיוס פילאטוס) אף פרץ לבית המקדש ונטל מאוצרו כסף כדי לממן בנייה ציבורית בעיר.
- העדפת האוכלוסייה הלא יהודית: הנציבים, במיוחד האחרונים שבהם, הזדהו בדרך כלל עם הנוכרים שחיו בארץ ישראל, במיוחד עם היוונים, והעניקו להם חסות ועזרה. בתקופת הנציבות התרבו המאבקים על השלטון בערים המעורבות ועל הבעלות על קרקעות. כאשר הובאו הסכסוכים להכרעת הנציבים תמכו אלה בדרך כלל בתושבים הזרים והתעלמו מתביעות היהודים.
- פגיעה בדת וברגשות הדתיים:
- הנציבים מינו את הכוהנים הגדולים באופן שרירותי, כאשר אפשרו את קניית המשרה בכסף ובכך פגעו בקדושת המשרה ועוררו טינה כלפיהם וכלפי הכוהנים הגדולים.
- עריכת מפקד האוכלוסין (הקנזוס) המבוסס על ספירה ישירה נאסרה בתורה בצורה מפורשת וקיומה עורר התנגדות נרחבת.
- בתקופת הנציבים האחרונים הוצבו חיילים רומאיים חמושים באולמות בית המקדש בחגים ומועדים. רבים מהחיילים התנהגו בגסות כלפי המאמינים בתוך בית המקדש עצמו.
- פעולות כנגד תנועות משיחיות ומורדים: הנציבים הגבירו את הפיקוח על תנועות משיחיות שהתעוררו בקרב העם וחיזקו בקרבו את התקווה להיגאל משלטון רומא בדרך נס. הם נקטו יד קשה כלפי מנהיגי התנועות הללו והוציאו אותם להורג מחשש שיעוררו תסיסה כנגד השלטון. המנהיג המשיחי המפורסם ביותר היה ישו שנצלב על ידי הנציב פונטיוס פילאטוס .
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / ממדינה חשמונאית עצמאית לכיבוש רומי וחורבן בית המקדש
