סיכום בתנ"ך: המאבק לחברה מוסרית
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות
המאבק לחברה מוסרית בתנ"ך קשור הדוקות לנושא של נבואה ונביאים. כמו מושגים רבים אחרים בתנ"ך, גם המושג "נביא" עבר גלגולים והתפתחויות. באופן כללי ביותר ניתן לומר כי נביא הוא אדם בעל סגולה מיוחדת במינה לתקשר עם האל, בדרכים מדרכים שונות, ולא נפרט.
[מכאן נגזרת אקסיומה: יש נביאים = יש אלהים!].
ה' מכריז כי אברהם יודע מראש על מעשיו: "..המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"? (בראשית, י"ח 17), ויותר מכך, בהמשך סיפורי אברהם מכנה אלהים את אברהם "נביא": הוא מצווה על אבימלך, מלך פלשתים להחזיר לאברהם את אשתו : "..כי נביא הוא, ויתפלל בעדך וחיה…." (שם, כ' 7). מן הדוגמאות הללו ניתן אכן לראות כי נביא הוא מי שניחן בסגולה של יצירת קשר עם האל, ובין יתר תפקידיו להתפלל עבור האדם הפשוט.
משה רבנו נקרא במסורת "אדון הנביאים". גם הוא מקבל שבחים מהאל על הקשרים ביניהם ובסיומו של ספר דברים נאמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ל"ד 10). למרות זאת מי שיחפש בספרי התורה נבואה כלשהי של משה – יתאכזב. אם כך פרוש המושג "נביא" בהקשרו עם משה אינו אלא מנהיג לאומי ומכונן שעמד בקשרים הדוקים עם האל.
למרות שעל דבורה נאמר שהיא "אישה נביאה" (שופטים, ד' 4) הרי בראשית תקופת ההתנחלות נקראו המנהיגים "שופטים" ולא "נביאים". מי שמסמל את המעבר מ"שופט" כמנהיג אזרחי למנהיג דתי הוא שמואל הנביא, שכמו ירמיהו ואחרים, הוקדש לנבואה ולעבודת המקדש עוד בטרם לידתו. בספר הקרוי על שמו, שמואל אינו נושא נבואות בסגנון המוכר לנו. תפקידו היה לשפוט את העם (שמ"א, ז' 15 – 17), ובנוסף, על-פי הסיפור המתאר את מציאת האתונות שאבדו למשפחתו של שאול, שמואל הוא "רואה": מעין מגיד עתידות, המקבל תמורה עבור דבריו. מחבר, או עורך מאוחר מוסיף הערה בגוף הסיפור: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים: לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה" (שם ט' 9). שמואל הוא זה הממנה את שאול למלוכה, מדיח אותו וממנה במקומו את דוד.
בראשית תקופת המלוכה ניתן לדבר על "נביאי חצר" כמו נתן וגד, ששהו בחצרו של דוד המלך, ועל "נביאים עממיים" כמו אליהו, אלישע ואולי גם אחיה השילוני, שמעיה איש האלוהים (מלכים א' י"ב) ועוד.
במאה השמינית הולכת ומתפתחת "הנבואה הקלאסית" שראשוניה היו עמוס, הושע, מיכה וישעיהו. נביאים אלה כבר אינם בגדר מגידי עתידות כי אם מתקנים חברתיים שתפקידם הוא לתאר לעם את התנהגותו הקלוקלת בשטח המוסרי, החברתי והדתי ועל ידי הבטחה של עונש, או שכר, לנסות ולתקן את המצב הקלוקל. נביאים אלה נקראים גם "נביאי הכתב" מכיוון שנבואותיהם, או לפחות חלק מהן, קובצו ונערכו לספרים הקרויים על שמם. מבחינת היקפם של הספרים מבחינים בין נביאים "גדולים": ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל לבין "תרי עשר" – תריסר נביאים "קטנים", שספריהם יחדיו מכילים מספר פרקים בדומה למספר הפרקים בספר ישעיהו לבדו (67 פרקים לעומת 66!).
כאמור, הנביאים הקלאסיים דורשים מן העם לקיים ערכים מוסריים בסיסיים והם אלו שמנהלים את המאבק לחברה מוסרית, הנגזרים מחוקי התורה, לצד שמירה קפדנית על הברית שכרת העם עם אלוהיו בסיני. מוטיבים חשובים, החוזרים אצל נביאים
רבים הם למשל: הישיבה בארץ ישראל כרוכה בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה (למשל: ירמיהו, ז' 3), עדיפות המוסר על הפולחן (שם, ז' 21 – 28), דרישה לצדק חברתי ולמשפט הוגן, הימנעות מעבודת אלילים וכו'. מכיוון שתפקיד הנבואות היה להרתיע את העם מהתנהגותו הנלוזה, נוצר אבסורד: הצלחת הנביא בתפקידו היא דווקא כאשר העם חוזר בתשובה, ו-ה' מתחרט ומבטל את העונש הצפוי (יונה ג').
מבחינים בסוגים שונים של נבואה: נבואות תוכחה/זעם הן אותן נבואות שבהן העתיד המובטח לעם הוא קשה, והעם ייענש בעבור חטאיו. נבואות נחמה הן אותן נבואות המבטיחות עתיד ורוד לעם, בעיקר אם יחזור ויתנהג על פי הנדרש ממנו בחוקי התורה ועל-פי הצדק הטבעי.
נביאי הכתב לא הגבילו את עצמם לעם ישראל בלבד, ולכמה מהם יש נבואות על הגויים. כמה נביאים נשאו גם נבואות אפוקליפטיות לאחרית הימים, חזונות נשגבים של שלום וצדק עולמיים, נבואות שהפכו להיות נחלת התרבות האנושית כולה, והן מצוטטות, לדוגמא, בבניין האו"ם בניו-יורק ובגשר קרל בפרג.
חורבן בית המקדש הראשון לא קטע את תופעת הנבואה. הנביא יחזקאל, שגלה לבבל עם גלות יהויכין (597), נשא את כל נבואותיו בגולה. לאחר שיבת ציון המשיכו נביאים כמו חגי, זכריה, מלאכי וישעיהו "השני" ללוות את הנעשה ביהודה, אבל מסיבות שונות, שלא נפרט, קרנה של הנבואה הלכה ופחתה. המסורת היא שמלאכי הוא הנביא האחרון, ולאחריו "לא ניתנה הנבואה אלא לשוטים".
המאבק לחברה מוסרית:
המוסר מכריע את גורל העם – עמוס ב, עמוס ד, עמוס ו, עמוס ח', ישעיהו ה 1-7, ישעיהו ה 8-17
המוסר מכריע את גורל ההנהגה – שמואל ב, י"ב, יחזקאל ל"ד
