סיכום בתנ"ך: מוסר ופולחן
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – המאבק לחברה מוסרית
רקע קצרצר לנושא של מוסר ופולחן בתנ"ך – בכל הדתות בעולם העתיק היו נוהגים להקריב קורבנות לאלים, הן מן החי והן מן הצומח, ולפי עדויות בתנ"ך ומחוצה לו – גם מן האדם! התופעה משתקפת היטב כבר בסיפור על קין והבל.
הקורבנות שמשו אמצעי לדו-שיח בין האדם ובין האל. בעזרתם הוא הודה לאל על מתנותיו, ביקש ממנו בקשות לעתיד (צאצאים – בכלל, או בן זכר – בפרט, גשם, הצלחה בקרב, יבולים גבוהים בשדה וכו'), ניסה לפייס אותו בשעת כעסו, להתרפא ממחלה וכו.
עם ישראל לא חי בואקום תרבותי, והושפע כמובן מ"תרבות הקורבנות". כמו בנושאים רבים אחרים, גם כאן לקח עם ישראל את מנהג הגויים ו"גייר אותו כהלכה". חוקים רבים מאד בתורה, בעיקר בספר ויקרא, ובחלק נכבד מספר במדבר עוסקים בתורת הקורבנות. ישנם סוגים רבים מאד של קורבנות, שעל חלק מהם יוסבר בהמשך. הקורבנות תפסו חלק נכבד ביותר בהוויית הפולחן הישראלית, ואביא רק שתי דוגמאות: האחת, בחג בסוכות נדרשים להקריב במקדש ביום הראשון 13 פרים, ביום השני – 12 וכו', ובסך הכל 70 פרים במהלך החג! [תהייה: מי אמור לאכול את כל הבשר הזה? לא חבל על בעלי החיים?]
השנייה, פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היו מקריבים בבית המקדש את קורבן "התמיד". [משחרב בית המקדש ולא ניתן היה עוד להקריב קורבנות, הוחלפו קורבנות "התמיד" בתפילות "שחרית" ו"מנחה", והדת היהודית הפכה מדת של קורבנות, לדת של דיאלוג עם האל, וזאת בזכותו של רבן יוחנן בן זכאי] [הערה אישית: החלום של הקמת בית המקדש השלישי מרתיע יהודים רבים, אפילו דתיים, לא רק בגלל ענייני טומאה וטוהרה ומגבלות פוליטיות ואחרות, אלא גם מכיוון שאין הם רוצים לשוב ולראות את בית המקדש כ"בית מטבחיים", מקום שבו דם בעלי חיים נשפך כמים].
מי שהיה בעיקר מעוניין, כמובן, בקורבנות היה הממסד הדתי, ובראש ובראשונה הכוהנים, שזכו בנתחים משובחים מן הבשר המוקדש לאל (זכור הסיפור על חופני ופינחס, בני עלי הכהן ,שמואל א' ב').
על יחסם של הנביאים לעניין הקורבנות נלמד בקטעים הבאים: ישעיהו א, ירמיהו ז 1 – 15, ירמיהו ז 21 -28
