סיכום בתנ"ך: ירמיהו פרק ז
ירמיהו פרק ז': המקדש והפולחן בתפיסת ירמיהו
התפיסה המקובלת במזרח הקדום ראתה את המקדש כביתו של האל, כמשמעו. גם תפיסת המקדש כמקום פולחן, שבו מקריבים קורבנות לאל, היא ביטוי לראיית המקדש כביתו של האל, שבו הוא אוכל את מזונו. החל בימי שלמה המלך, עם כינון המקדש, טופחה בקרב יושבי יהודה וירושלים האמונה, שהמקדש, ביתו של האל, מגן על העיר. אין אפוא להעלות על הדעת אפשרות, שה' יהיה הגורם לחורבן מקדשו הוא. הכרה עמוקה זו, שהמקדש הוא נצחי, קבלה חיזוק רציני לאור ההצלה הניסית של העיר בימי מסע סנחריב. אמונה זו גרמה לאשליה להאמין שלא יאונה רע למקדש, ומכאן שגם ירושלים עצמה לא תיפגע.
פסוקים 1 – 15- בגלל חטאי העם ייהרס המקדש והעם יגלה מארצו
ירמיהו מקבל מסר אלוהי לצאת ולעמוד בשער בית המקדש, כנראה באחד מחגי העלייה לרגל. המטרה ברורה: להגיע לכמה שיותר שומעים, מה עוד שהנושא הוא המקדש עצמו.
פס' 3 – בנוי במבנה של תנאי ותוצאה. התנאי להשארות עם ישראל בארצו הוא שיפור בדרכיו. הצירוף "דרכים ומעללים" הוא ביטוי שגור לתאר התנהגות מוסרית ודתית בזיקה לגמול של שכר ועונש.
בפס' 3 נזכרים באופן כללי התנאי והתוצאה. בפס' 4 – 6 מורחב ומפורט התנאי, ובפס' 7 מפורטת התוצאה: ישיבה רצופה בא"י. הרעיון כאן: ישיבה בארץ מותנית בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה!
פס' 4 – "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה": הנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על דברי השקר האומרים שבניני המקדש יתקיימו לנצח. החזרה המשולשת היא ביטוי להדגשת הלעג של הנביא לדברי השקר. זהו סגנון אופייני לירמיהו. יש מפרשים שהדברים נאמרו כאשר הנביא מצביע על בנינים מסוימים בהר הבית.
פס' 5 – 6: סדר המצוות בפסוקים הללו מן הקל אל הכבד. מן המצוות המוסריות שבין אדם לחברו ועד האיסור על עבודה זרה.
פס' 9: הנביא מציין שהעם עוברים על צווים מעשרת הדברות. זאת משום שצווים אלה הם עיקרי האמונה הישראלית, בהיותם הבסיס לברית בין ה' לעם ישראל. על כן העם, העובר על הצווים הללו, מפר את ברית סיני. מניסיון העבר אנו יודעים שבמזרח הקדום העונש על הפרת ברית היה חמור ביותר.
פס' 10 מדגים יפה את הביטחון המוחלט שמאום לא יקרה למקדש ולעיר, ועל כן אפשר לחטוא ללא חשש, לבוא למקדש, המשמש מעין "עיר מקלט" לרוצחים ("מערת פריצים") ולהרגיש חסינים מעונש!
פס' 12 – 15: הנביא מביא שני תקדימים היסטוריים הבאים לקעקע את הביטחון המוחלט של העם:
א. חורבן המקדש בשילה- בימי עלי הכהן ושמואל הנביא, נתן ה' את ידו לחורבן המשכן ששכן בשילה. זוהי הוכחה שה' אינו מהסס להרוס את מקדשו, כאשר חטאי העם הופכים לבלתי נסבלים.
ב. חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים- הוכחה נוספת שה' מאפשר הרס עיר בירה השייכת לעמו, ויותר מכך: הוא מאפשר לעמים זרים לכבוש את הארץ ולהגלות את עמו מארצו.
–
הסיכום הקודם: ירמיהו פרק ב' | הסיכום הבא: ירמיהו פרק ז' – חלק ב'
חזרה אל: נביא ונבואה (ספר ירמיהו), סיכומי מלכים ונביאים, כל הסיכומים לבגרות בתנ"ך. נושאים נוספים: המאבק לחברה מוסרית – מוסר ופולחן
