סיכום בתנ"ך: ישעיהו פרק ה'
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – המאבק לחברה מוסרית
הנביא ישעיהו – למרות שישעיהו חי כמה עשרות שנים לאחר עמוס והושע, בעריכת אסופת התנ"ך ספרו מופיע כראשון מבין נביאי הכתב. ישעיהו נבא ביהודה בין השנים 740 – 700 לפה"ס לערך. הוא נמנה כנראה על משפחת המלוכה (לדעת חז"ל) ובכל מקרה היה בקשר הדוק עם המלכים בירושלים. נבואותיו של ישעיהו מנוסחות בסגנון מליצי ועיקרן נבואות זעם כנגד העוולות החברתיות של תושבי יהודה בכלל, וירושלים בפרט. הנביא יוצא חוצץ כנגד עושק עניי העם, מוחה נגד ריכוז קרקעות ובתים בידי מעטים וקובל על חוסר הצדק המשפטי ואובדן הדרך המוסרית בקרב מנהיגי האומה.
לישעיהו מספר נבואות לאחרית הימים המתארות שלום כלל עולמי וחזרה ל"ימות גן העדן" שבהם החזק לא טרף את החלש ולא ניצל את כוחו לרעה. הנבואות הללו הפכו נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית.
פרק ה' 1 – 7 – משל הכרם
משל הכרם המשלים המפורסמים בתנ"ך. ככלל, המשל הוא ז'אנר ספרותי מקובל בתרבות האוראלית, (תרבות שבה הטקסטים מועברים בעל-פה מדור לדור) שנועד לגרות את סקרנות השומעים. המספר משתמש בתופעות טבע ידועות, או בחומרים מן הטבע (עצים, ציפורים, בעלי חיים) ומספר על היחסים ביניהם, כאשר השומע מסתקרן מאד לדעת מה מסתתר מאחורי אותו המשל.
בפסוקים 1 – 2 מספר הנביא ישעיהו על דודו, שהתייחס לכרמו באהבה, כמעט כמו לבת-זוג. הכרם ניטע במקום פורה, והדוד עמל קשות כדי לקבל יבול טוב של ענבים. להלן הסבר לחלק מן העבודות של הכורם:
עיזוק – סילוק הסלעים והאבנים הגדולות.
סיקול – הוצאת האבנים הקטנות מן השטח.
שורק – זן משובח של גפנים.
משוכה – גדר קוצים שמניחים מעל לגדר האבנים, כדי למנוע כניסת עזים, המטפסות מעל לגדרות האבן.
זמיר – גיזום חלקי של זמורות (ענפים) הגפן, כדי להבטיח יבול משובח.
אבל בניגוד לציפיותיו של הדוד, הכרם כפוי הטובה הצמיח "באושים" – ענבים קטנים, מצומקים, חסרי ערך כלכלי.
בפס' 3 – 4 פונה הנביא לשומעיו, תושבי ירושלים, כדי שישפטו בינו לבין הכרם. עליהם להכריע לצד מי הצדק בשיבוש הזה שביחסים בין הכורם וכרמו. כמובן שזהו אמצעי רטורי, או ספרותי. המאזינים ההמומים לא יכולים להבין את הדרישה המוזרה לשפוט בין אדם לבין כרם.
בפס' 5 – 6 מודיע הנביא לשומעיו מהו העונש שיוטל על הכרם, ומכאן ברור במי תולה הנביא את האשם ב"סכסוך" שבין הכורם לכרמו. הכורם יסיר מן הכרם את ההגנה כנגד בעלי חיים וגנבים על שתיים, העבודות לשיפור היבול ולשמירה עליו ייפסקו, חלקת הכרם תתכסה בקוצים ועשבים שוטים, והכורם יצווה על העננים להפסיק ולהוריד גשם על הכרם, ובכך לייבשו לגמרי.
מן המשפט האחרון מסתבר ומשתמע שהכורם הוא ה' עצמו, והכרם הוא עם ישראל.
בפס' 7 עובר הנביא מהמשל אל הנמשל: עם ישראל, שבעבר היה ילד שעשועיו של האל, וגרם לו הרבה נחת רוח, הפך בהתנהגותו המוסרית למטרד: במקום משפט, צדק ומוסר חברתי גבוה, שוררים ביהודה עוולות חברתיות, קיפוח ועושק של החלשים, ובמקום צדקה נשמעת צעקת העניים.
המשל שפותח בשירה, כמעט שירת אהבה, מסתיים בצעקה של מפח נפש וסלידה מהתנהגותו של העם. רש"י, בעקבות חז"ל, מסביר כי לכל פעולה של הכורם, הן לחיוב בשעת הנטיעה, והן לשלילה, בתיאור העונש, ישנה מקבילה בחייו של עם ישראל, ולא נרחיב.
