בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת התעורר ויכוח גדול באשר לאופן שבו הגנטיקה, גורמים סביבתיים ולמידה חברתית מעצבים את התפתחות הילד. הוויכוח הזה עדיין איתנו כיום והוא מכונה בדרך כלל ויכוח הטבע לעומת הסביבה. על הרקע הזה ערך אלברט בנדורה את ניסוי בובת הבובו. ניסוי זה נועד להוכיח שהתנהגות אנושית מבוססת במידה רבה על חיקוי חברתי ולא על גורמים גנטיים תורשתיים.
במחקר פורץ הדרך שלו חילק בנדורה את המשתתפים לשלוש קבוצות: אחת נחשפה לסרטון של מבוגר המראה התנהגות תוקפנית כלפי בובת בובו. קבוצה אחרת נחשפה לסרטון של מבוגר פאסיבי המשחק עם בובת בובו. הקבוצה השלישית היוותה קבוצת ביקורת. ילדים צפו בסרטון שהוקצה להם ואז נשלחו לחדר עם אותה בובה שראו בסרטון (למעט אלה בקבוצת הביקורת). מה שהחוקר מצא הוא שילדים שנחשפו למודל האגרסיבי נוטים יותר להפגין התנהגות תוקפנית כלפי הבובה בעצמם. לעומת זאת, הקבוצות האחרות הראו מעט התנהגות תוקפנית כלפי בובת הבובו.
המחקר גם הראה כי בנים הפגינו אגרסיביות רבה יותר כאשר נחשפו למודלים זכרים תוקפניים מאשר בנים שנחשפו לשחקניות אגרסיביות. לאופן שבו חשיפה לאלימות משפיעה עלינו הוקדשו דיונים רבים, חלקם הגדול מוקדש לנושא החשיפה של צעירים לטלביזיה. אחרי אחרי ניסוי בובת הבובו של בנדורה ברור עד כמה גדול תפקידה של השפעה חיצונית על ההתנהגות שלנו.
