בניסוי המרשמלו המפורסם ביקש החוקר וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד לבדוק האם יכולת לדחוק סיפוק יכולה להעיד על הצלחה עתידית. בניסוי המרשמלו שלו מ -1972 ילדים בגילאי ארבע עד שש נלקחו לחדר שבו מונח מרשמלו על השולחן מולם. לפני שהשאיר כל אחד מהילדים לבד בחדר, הנסיין הודיע להם שהם יקבלו מרשמלו שני אם הראשון עדיין היה על השולחן לאחר שיחזרו תוך 15 דקות. הבוחן רשם כמה זמן כל ילד התנגד לאכילת המרשמלו. לאחר מכן נבדק האם יש מתאם בין מדד זה להצלחת הילד בבגרותו. בתוצאות הניסוי, מעטים מתוך כ -600 ילדים אכלו את המרשמלו מיד. כשליש בלבד החזיקו מעמד מספיק זמן כדי לקבל את המרשמלו השני. שאר הילדים נשברו איפשהו במהלך ההמתנה, אך כן הראו מידה כלשהי של דחיית סיפוקים.
במחקרי המשך שנערכו כעבור שנים, השווה מישל את חייהם הבוגרים של הנבדקים. הוא מצא כי אלה שדחו סיפוקיהם במבחן המרשמלו הגיעו להישגים גבוהים באופן משמעותי (למשל במבחנים פסיכומטריים) לעומת בני גילם. כלומר נראה כי מאפיין זה של יכולת דחיית סיפוקים לטובת רווח עתידי נשאר אצל אדם לכל החיים. למרות שמחקר זה נראה פשטני, הממצאים מצביעים כמה מההבדלים הבסיסיים בתכונות אופי מסוימות שיכולים לחזות הצלחה. הקרבת אינטרס קצר טווח לטובת אינטרס ארוך טווח עומד ביסודה של כל חשיבה אסטרטגית. כך גם הנכונות לקורבן ולסבל לטובת גמול עתידי הנדרשת על מנת להוציא את האסטרטגיה לפועל. מבחן המרשמלו הוא למעשה מבחן בו עומד האדם המודרני מידי יום ביומו באינספור החלטות שהוא מקבל.
