ניסוי הכלא של סטנפורד (מוכר גם בתור ניסוי הכלא של זימברדו, על שם עורך הניסוי) הוא דוגמא ידועה לשמצה לניסוי פסיכולוגי העובר על כללי האתיקה המדעית. הניסוי בחן את ההשפעות הפסיכולוגיות של סיטואציות כליאה. הניסוי היה חלק ממגמה בעולם הפסיכולוגיה החברתית באותן שנים שניסתה להבין את המנגנונים בהם בני אדם מצייתים ומשתפים פעולה עם כוחות דכאניים.
מהלך ניסוי הכלא
ב-1971 הוקם "כלא" במרתפים של בניין המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד ו-24 סטודנטים נבחרו להשתתף בניסוי למשך שבועיים. הם התחלקו לשני קבוצות: האחת ששיחקה את תפקיד האסירים והשניה ששמשה בתור סוהרים. מהר מאוד התברר כי המשתתפים בקבוצת הסוהרים נכנסו לתפקיד יותר מיד ברצינות והפכו לאגרסיבים עד לדרגה של עינוי ממש. אפילו מנהל הניסוי, פיליפ זימברדו, הושפע מהסיטואציה שנוצרה ואפשר להתעללות להמשך.
ניסוי הכלא של זימברדו הופסק לאחר שישה ימים בלבד. אך היה בכך מספיק להוכיח שתחת נסיבות קיצוניות בני אדם מסוגלים להתנהגות קיצונית. אחד הדברים המעניינים בניסוי היה שרק התערבות חיצונית, ביקור של חברה של זימברדו שהזדעזעה ממה שראתה, גרמה לו להבין את המצב ולהתעשת. יכול להיות שמה שניסוי הכלא של סטנפורד מדגים הוא בעיקר את החשיבות של קנה מידה חיצוני לפעולות המוסריות שלנו. הניסוי של זימברדו עובד בשנת 2015 לסרט עלילתי (לחצו כאן לטריילר)
הפוסט לקוח מתוך: תעתועי הנפש: 10 ניסויים פסיכולוגיים עם לקח לחיים, ראו גם:
