בפסוקים 1–24 של פרק ז' בירמיהו, פונה הנביא בקריאה דרמטית אל העם, בעומדו בשערי בית המקדש בירושלים, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל. נאום זה, המכונה גם "נאום המקדש", הוא אחת הקריאות הנוקבות והחריפות ביותר בתנ"ך נגד פולחן חיצוני חסר מוסר וצדק. ירמיהו מזהיר: עצם נוכחות המקדש אינה מבטיחה חסינות לחוטאים.
אמונה שקרית בביטחון המקדש
ירמיהו תוקף את ההנחה הרווחת בעם כי עצם קיומו של מקדש ה' בירושלים מעניק להם הגנה נצחית. הוא מזהיר את העם שלא להאמין בסיסמה החוזרת "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה" (ירמיה פרק ז' פס' 4) – תפיסה קסומה, כאילו המקדש מגן אוטומטית על יושביו ללא תלות בהתנהגותם.
תפיסה זו התקבעה, ככל הנראה, בעקבות ניצול ירושלים מהשמדה במסע סנחריב בשנת 701 לפנה"ס (ראה מלכים ב', פרקים י"ח-י"ט)). אירוע זה הביא להעמקת האמונה שירושלים היא עיר הנצח – אך ירמיהו מתריע שזו אשליה מסוכנת.
דרישה לשינוי מוסרי, לא טקסי
הנביא מדגיש כי הישיבה בארץ מותנית בהתנהגות מוסרית ודתית נאותה: "אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ומעלליכם…" (פס' 5). אי אפשר לעבור על מצוות יסוד כמו רצח, ניאוף, שבועת שקר ועבודה זרה – ואז לבוא למקדש ולהניח שכל יתכפר בקרבן.
ירמיהו יוצא נגד גישה פולחנית שמפרידה בין דת למוסר. הוא מציב את המוסר החברתי כתנאי בסיסי לעבודת ה': צדק ליתום, לאלמנה ולגר – לפני קורבנות.
המקדש לא חסין: תקדים שילה
כדי לחזק את טענתו, מזכיר ירמיהו את חורבן המקדש בשילה – המרכז הפולחני בתקופת שמואל (שמואל א', פרק ד', ותהילים ע"ח). בשילה שכן ארון הברית עד שנלקח על ידי הפלשתים, והמקום חרב. ירמיהו מזהיר שגורל זה עלול להתרחש גם בירושלים: "אעשה לבית הזה… כאשר עשיתי לשילה" (פס' 14).
המסר: אין קדושה נצחית ללא מוסר נצחי.
גזר דין אלוהי: אל תתפלל בעד העם
בפסוקים 16–20 מצטווה ירמיהו לא להתפלל עוד בעד העם – צעד נדיר וקשה, במיוחד בעבור נביא ששליחותו כוללת תפילה והפגעה בעד העם. המשמעות ברורה: ה' כבר גזר את הדין. התפילות לא יועילו, משום שהחטא אינו חד-פעמי – הוא מערכתי, עמוק ומושרש.
הפולחן לעבודה זרה, לדברי ירמיהו, הוא חטא משפחתי קולקטיבי: "הבנים מלקטים עצים… והנשים לשות בצק" – הכול משתתפים באפיית כוונים לאשתר, "מלכת השמים", ובנסכים לאלים אחרים. זהו מרד דתי טוטלי – ולכן העונש יהיה טוטלי: "ונצתה ולא תכבה" (פס' 20).
מה חשוב יותר: הקרבת קרבנות או ציות?
בפסוקים 21–24 שיאו של המסר: הקרבת קרבנות אינה תכלית, אלא אמצעי. ירמיהו מדגיש: ה' לא ביקש קרבנות בראשית הדרך, אלא ציות לדברו. "כי לא דברתי את אבותיכם… על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור: שמעו בקולי…" (פס' 22–23).
המסר המהפכני ברור: שמע בקול ה' קודם לקרבן. ללא מוסר – אין לפולחן משמעות. זהו מהלך שמאתגר את מוסדות הדת של זמנו, ודורש שינוי אמיתי בחיי העם.
סיכום ירמיהו פרק ז'
נאום המקדש של ירמיהו אינו רק מסר דתי – הוא מהפכה מוסרית ותיאולוגית. הוא מזהיר מפני הסתמכות שקרית על מוסדות קדושים, קורא לתיקון פנימי, ודורש יושרה בין האדם לאלוהיו. המקדש – סמל הברית – יכול להפוך לחורבה אם הברית מופרכת. חורבן שילה הוא עדות לכך, וירושלים אינה חסינה.
המסר של ירמיהו רלוונטי גם לדורות שאחריו: אין קדושה בלי צדק, ואין פולחן בלי מוסר. רק חיבור אמיתי בין חיי הרוח לחיי היום-יום יוכל להבטיח ברכה ויציבות לעם.
סיכום זה הינו חלק ממאגר הסיכומים בתנ"ך על פי תוכנית הלימודים החדשה המעודכנת, ראה גם סיכום ירמיה ז 21 -28 ו- ירמיה פרק ז 21 -28
