סיכום בהיסטוריה: הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי

רקע לצמיחתה והתארגנותה של התנועה הלאומית היהודית- הציונות – סיכום

התנועה הציונית, היא התנועה הלאומית המודרנית של העם היהודי. היא צמחה במהלך המאה ה – 19. עד סוף המאה ה-19, העם היהודי היה מפוזר בגולה ונמצא בשלושה ריכוזים עיקריים:

במערב ובמרכז אירופה (צרפת, גרמניה).
במזרח אירופה, בעיקר ברוסיה.
בארצות האסלאם.
מסוף המאה ה – 19 התפתח ריכוז גדול של יהודים בארה"ב. היו אלה ברובם יהודים שהיגרו מרוסיה.

ליהודים חסרו שני מאפיינים של הלאומיות על מנת שיוכלו להגדיר את עצמם כלאום:

· טריטוריה אחת: כפי שאמרנו, היהודים היו מפוזרים בכל רחבי העולם.
· שפה אחת משותפת: היהודים דיברו את שפת המדינה בה חיו.

בהשפעת התנועות הלאומיות ששטפו את כלל אירופה, קמה גם בקרב היהודים שכבת משכילים שטענו שיש צורך עכשיו להחזיר את העם היהודי למולדתו. הישיבה בגלות, לטענתם, אינה פתרון. זאת ועוד; כישלון האמנציפציה, גל אנטישמיות מודרנית במערב אירופה, הפוגרומים במזרח אירופה – חיזקו את הצורך וההבנה בקרב היהודים שיש למצוא פתרון לבעיה. הבעיה לדעת הציונים תיפתר רק כאשר תהייה לעם היהודי מדינה משלהם והם יפסיקו להיות יוצאי דופן.

הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה הלאומית של העם היהודי

מאמצע המאה ה- 19 מתגבשת תנועה לאומית יהודית חדשה אשר מסבירה אחרת את בעיית היהודים בגולה ומציעה דרכים שונות לפתרונה. על תהליך זה השפיעו גורמים שונים ומגוונים הקשורים לחברה היהודית ולעמי אירופה.

1) אכזבה מן האמנציפציה

· לקראת סוף המאה ה- 19 הופכת האמנציפציה לחוק מחייב במדינות מערב ומרכז אירופה. כל החוקים והתקנות שהפלו את היהודים בוטלו והם הוכרזו כאזרחים שווי זכויות לכל דבר. היהודים האמינו שהאמנציפציה תמנע את שנאת היהודים.
· האמנציפציה אמורה הייתה לאפשר ליהודים להשתלב בכל תחומי החיים: בצבא, במערכת החינוך, בפוליטיקה, במוסדות השלטון, באומנות, במקצועות החופשיים. יהודים רבים נטשו את אורח החיים והתרבות היהודית, כדי להשתלב באופן מלא בחברה הסובבת.
· האמנציפציה עוררה עוינות ושנאה בקבוצות שונות בחברה הלא יהודית ויצרה חיכוכים ומתח בין יהודים לא יהודים. האמנציפציה אפשרה את שילובם של היהודים בחברה מבחינה חוקית, אך בפועל החברה התקשתה להסתגל לשינוי במעמדם החוקי והמשפטי ולקבלם כאזרחים שווי זכויות. האכזבה מיישום האמנציפציה עוררה את הלאומיות המודרנית היהודית.

2) האנטישמיות המודרנית

שנאת ישראל הייתה קיימת בתרבות האירופאית עוד מימי הביניים, אך במהלך המאה ה-19 קיבלה תופעה זו פנים חדשות. הדימוי של היהודים השתנה והם הוצגו כמנסים להשתלט על התרבות והכלכלה של מדינות אירופה. לאנטישמיות נודעה השפעה רבה על הציונות.

בעקבות מתן האמנציפציה, הלכה וגברה האנטישמיות. במהלך המאה ה-19 גבר תהליך העיור, בערים נוצרו שכונות עוני בהן חיו איכרים שהיגרו לעיר והתקשו להשתלב בה. לעומתם, היהודים הצליחו להשתלב במהרה בכלכלה והצלחתם גרמה לקנאה ולתסיסה חברתית. תרמה לכך הצלחתן המרובה של משפחות אחדות כדוגמת משפחת רוטשילד. ליהודים נוצר דימוי כמצליחים בכל מקום ובכל מצב על חשבונם של הנוצרים.
תורת הגזע – על פי תורת הגזע בני האדם נחלקים לגזעים עליונים וגזעים נחותים. כישוריו של כל עם טבועים בו ולא ניתנים לשינוי. תורת הגזע סיפקה הסברים ביולוגיים מדעיים להצדקת השנאה ליהודים ולמאבק בהם.
האנטישמיות המודרנית הושפעה מתופעות העולם המודרני. היא התאפיינה בפריחת העיתונות, שעסקה בנושאים אנטישמיים, ובפרסום חיבורים וספרים בנושא. צמיחת הדמוקרטיה, ובמיוחד חופש הביטוי וחופש העיתונות, אפשרו לקבוצות האנטישמיות להפיץ בקלות את רעיונותיהם האנטישמיים. הוקמו מפלגות וארגונים אנטישמיים ורעיונות אנטישמיים הופיעו במצעי המפלגות על מנת למשוך תומכים.

3) החילון והתפרקות הקהילה היהודית

השינויים הרבים שעברו על אירופה בכל תחומי החיים השפיעו באופן משמעותי גם על יהודי אירופה. הקהילה היהודית התפרקה ופסקה להיות מסגרת הכרחית לקיום אורח החיים היהודי. העם היהודי נחלק לקבוצות שונות שהמכנה המשותף שלהן הלך והצטמצם ושאלת הזהות היהודית בעולם המשתנה הפכה לשאלה מרכזית. בחברה היהודית ניתן לראות מספר דרכים להתמודד עם שאלות אלו:

השתלבות מלאה ומוחלטת והתבוללות – קבוצה זו דגלה בהשתלבות מלאה בעולם המודרני ובחברה הסובבת. יהודים אלו רצו לסגור את הפערים שנוצרו בינם בין החברה הנוצרים ולכן נטשו את היהדות והתנתקו מכל קשר לעם היהודי. הם עזבו את הערכים הישנים הדתיים ואימצו ערכים חדשים של תרבות המערב.
השתלבות תוך שמירה על הייחוד היהודי – רוב הציבור היהודי במרכז ובמערב אירופה ניסה להשתלב בחברה המודרנית ולהינות מהאמנציפציה שניתנה לו, כל זאת מבלי להתנתק מהדת והלאום היהודי. קבוצה זו ראתה עצמה כשווה לשאר אזרחי המדינה, אך בעלת ייחוד רק בדת היהודית.
הסתגרות דתית והתנגדות לכל שינוי – אלו הם האורתודוכסים שהתנגדו לכל שינוי וטענו שהן מייצגים את "היהדות האמיתית". הם התנגדו לכל שינוי בטקסי הדת והדגישו את שונותם בלבוש, שפה וכדומה. הם ראו בתהליכי השינוי והקדמה סכנה לקיומו של העם היהודי והסתגרו מבחינה חברתית ותרבותית.

במסגרת חיפוש הפתרון הראוי לעם היהודי, פתרון שיחליף את מקומה של הקהילה היהודית צמח גם הרעיון הלאומי.

4) התעוררות תנועות לאומיות באירופה

באותה תקופה עמי אירופה (גרמנים, איטלקים, פולנים, יוונים) נאבקו למען קבלת עצמאות ומדינה וחלקם אף הצליחו במאבקם. היהודים שחיו בקרב העמים בהם הייתה התעוררות לאומית הושפעו מהם והחליטו גם הם להתחיל ולפעול למען פתרון לאומי לעם היהודי. היהודים חיקו את פעולתן של אותן תנועות לאומיות ולמדו כיצד יש לנצל כלים פוליטיים למען השגת המטרה, למשל יצירת מנהיגות לאומית המקובלת על כולם.
המאבק של עמי אירופה לווה בתהליך של "הגדרה עצמית", כלומר כל עם פיתח לעצמו מערכת של סמלים וערכים לאומיים (דגל, המנון, סיפורי עם ועוד). הגדרת הקבוצה הלאומית לוותה בברור מי שייך לעם ומי איננו שייך והיהודים הוצאו מקרב העמים או נחשבו כבעלי נאמנות כפולה. היהודים נאלצו לבחור האם הם רוצים לאמץ את הערכים הלאומיים של העם בתוכו הם חיים או להמשיך ולשמור על המסורת והתרבות היהודית. קבוצות לאומיות אנטישמיות הדגישו והבליטו את היותם של היהודים זרים ובעלי מסורת שונה.

ראו גם: הלאומיות המודרנית והיהודים, הגורמים לצמיחת התנועה הציונית

מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / הלאומיות בישראל ובעמים / מאפייני תופעת הלאומיות המודרנית

ללמוד את מה שצריך, ואת מה שמעניין:

הרבה לפני הרצל: מבשרי הציונות המוקדמים

13 ציטוטים על לאומיות

תפקידן של ספרות, אמנות ומוזיקה בעליית הלאומיות

משבר הזוגיות של הדמוקרטיה והקפיטליזם

אוגוסט 24, 2024 אין תגובות

האם הקשר הותיק בין דמוקרטיה וקפיטליזם עומד בפני משבר? האם ניתן לקיים כלכלת שוק ללא שלטון דמוקרטי, ולהפך? חוקרים עכשוויים מנסים לענות

רוע וגאולה במחשבה של מרטין בובר

נובמבר 26, 2024 אין תגובות

הפילוסופיה של מרטין בובר מספקת נקודת מבט עמוקה וייחודית על טבעו וגאולתו של הרוע. בעוד שחלק ניכר מעבודתו ידוע בהתמקדות בדיאלוג, קהילה ומערכות יחסים, הרהוריו על הרוע, תפקידו בחיי האדם וכיצד ניתן לשנותו הם היבטים משמעותיים מאוד במחשבתו.

בובר ניגש לנושא הרוע לא ככוח מוחלט או בלתי ניתן לפדיון אלא כמשהו שניתן לטפל בו, להבין אותו ובסופו של דבר לגאול באמצעות דיאלוג ופעולה אנושית. בעבורו הרוע אינו כוח נפרד ועצמאי המתקיים בניגוד לטוב. במקום זאת, זהו עיוות או שיבוש של ההרמוניה הטבעית בין יחידים ויחסיהם – גם זה עם זה וגם עם האלוהי. לדעתו, הרוע מתבטא כאשר מערכת היחסים אני-אתה – האידיאל של כבוד הדדי, פתיחות ומפגש – מתפרקת, מפנה את מקומו ליחסי אני-זה, שבה אנשים ודברים עוברים אובייקטיביות, משתמשים בהם ומצטמצמים לכלים. החפצה זו מטפחת הפרדה וניכור, שניהם מרכזיים בהבנתו של בובר את הרוע.

הרוע, לדעתו של בובר, הוא בעיקרו יחסי. הוא משגשג במצבים שבהם מפגשים אמיתיים מוחלפים בעסקאות, שבהם אנשים מאבדים את היכולת לראות זה את זה כיצורים מלאים ובמקום זאת רואים בהם אמצעי להשגת מטרה. התמוטטות זו במערכות היחסים לא רק פוגעת ביחידים, אלא משחיתה את המרקם של הקהילות והחברה. ככל שאנו מחפצים אחרים, כך אנו מנתקים את הקשרים הקושרים אותנו יחד בדרכים משמעותיות.

הליקוי של אלוהים
אחת התרומות המשמעותיות ביותר של בובר לדיון על הרוע היא תפיסתו של "ליקוי האל". רעיון זה מתייחס לתקופות בהיסטוריה האנושית, או בחיי הפרט, שבהן נוכחותו של אלוהים נראית מרוחקת או מעורפלת, והקשר האלוהי בין אנשים לאלוהים מנותק. לפי בובר, הרוע משגשג ברגעים אלו של ליקוי אלוהי. כאשר אנשים מאבדים את הקשר שלהם עם אתה האלוהי – כאשר תחושת האימננטיות והנוכחות של אלוהים מוסתרת – סביר יותר שהם יפלו לדפוסים של חפצה, מניפולציה ופגיעה.

עם זאת, ליקוי האל אינו קבוע. בובר מאמין שזה חלק ממחזור גדול יותר של חיים רוחניים, שבו נוכחות אלוהים עשויה לדעוך אך ניתן לגלות אותה מחדש באמצעות מאמצים לשיקום מערכות יחסים – בין בני אדם ועם האלוהי. הרוע, במובן זה, אינו נובע מאיזו חושך מובנה בעולם אלא מכשל של מערכת יחסים ודיאלוג, את שניהם ניתן לשחזר.

גאולה באמצעות דיאלוג
הפתרון של בובר לרוע קשור עמוקות לפילוסופיית הדיאלוג שלו. הוא לא מציע שהרוע הוא משהו שאפשר להתגבר עליו בכוח או להכחיד אותו באמצעות עונש. במקום זאת, הוא מציע שניתן לגאול את הרוע – להפוך לטוב – באמצעות מפגשים אנושיים אמיתיים. על ידי ביסוס מחדש של מערכת היחסים אני-אתה, יחידים יכולים לרפא את השבירה המולידה את הרוע. תהליך הגאולה הזה אינו מופשט אלא מעשי ביותר: הוא כרוך בפתיחות, אמפתיה ונכונות לעסוק באחרים כיצורים מלאים, ולא כאובייקטים.

בהגות החסידית, שהשפיעה עמוקות על בובר, ישנה אמונה שגם הרוע מכיל ניצוצות של פוטנציאל אלוהי שניתן לשחרר ולהפוך. בובר מרחיב את הרעיון הזה בכך שהוא מציע שליחסים אנושיים, כשהם אמיתיים ומושרשים במפגש אני-אתה, יש את הכוח להפוך חוויות שליליות לחיוביות. פעולת המפגש עם אדם אחר בצורה מלאה וכנה היא גואלת כי היא משחזרת את הקשר שהרע ניתק.

רוע וחירות
בובר גם חוקר את הקשר בין הרוע לחירות האדם. הוא טוען שהאפשרות של רוע נובעת מאותו חופש המאפשר אהבה, יצירתיות ומערכות יחסים אותנטיות. בני אדם חופשיים לבחור בין להתייחס לאחרים כאל חפצים או כאל אתה. חופש זה אומר שהרוע הוא תמיד תוצאה פוטנציאלית של פעולה אנושית, אבל זה גם אומר שהגאולה תמיד אפשרית. אותו חופש שמוביל לניכור ולפגיעה יכול להיות מופנה לכיוון שיקום ודיאלוג.

בנוסף למאמצים הפרטניים, בובר מדגיש את תפקידה של הקהילה בגאולת הרוע. קהילה המבוססת על דיאלוג, שבה חברים מזהים זה את זה בתור אתה, יוצרת סביבה שבה הרוע נוטה פחות לשגשג. בקהילה כזו, אנשים טוענים זה לזה על שמירת מערכות יחסים אמיתיות, וישנו מאמץ קולקטיבי לגאול את ההשפעות המזיקות של הרוע באמצעות אחריות משותפת וטיפול.

לבסוף, בעבור בובר הרוע אינו כוח בלתי ניתן לשינוי אלא עיוות יחסי שניתן לגאול באמצעות דיאלוג אמיתי ופעולה אנושית. גישתו לרוע מדגישה את כוחן של מערכות יחסים, את חשיבות החופש האנושי ואת הפוטנציאל לטרנספורמציה באמצעות קהילה. על ידי שחזור מערכת היחסים אני-אתה ושיקום הקשר עם האלוהי, הפרטים והחברות יכולים להתגבר על הפרידה והניכור שמובילים לרוע. באמצעות תהליך זה, בובר מציע חזון מלא תקווה שבו ניתן לשנות את הרוע, ולרפא את השבר של העולם.