בשיר "לא ביום ולא בלילה" של חיים נחמן ביאליק יש מבנה של שתי שורות לבית בחריזה בניהם, לעיתים אגרסיבית ולעיתים עדינה, אך זהו הדין בחריצת גורל שיר לחרוזים.
אוקסימורונים בשני הבתים הראשונים: "לא ביום ולא בלילה" "לא בהר ולא בבקעה". הפניה היא לדבר מה בלתי מוחשי, כעין תפילה, והשיטה היא לסמל מוחשי לדבר בלתי מוגדר אליו נישאות אותן שאלות. תחינה מהלילה שיחלוק מכוח מיסטי שמקווה הדוברת כי יש לו, כוח ניבוי וידיעה שוודאי חייב להמצא אי שם בידי דבר מה ה"עתיקה" מרמזת על אסוציאציה קלאסית. חרדה אופטימית לדמותו של "אביר החלומות" (שבוגרת הדוברת דיה בכדי לדעת כי ארצי הוא). אך כל השאלות הראשונות על כל חשיבותן הינן הליכת סחור סחור בטרם יתגלה החשש הגדול ביותר, גם בפני הנערה, חשש בנאלי ובזוי ועומד בסתירה למיסטיות חדורת הקסם של התפילה חסרת הגוף, של האוקסימורונים בהתחלה. השיר הוא על ביזוי יראת השמיים והאמונה בהכתים אותם האנשים בידי זוטות.
סיכומים נוספים של שירי ביאליק: אחרי מותי, הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, והיה כי יארכו הימים, בעיר ההריגה, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לנתיבך הנעלם, צפורת
